תולדות ההסתדרות / מאת יפה נקר

הכנסת

שירותי מידע – ספרייה

 ירושלים, ט"ז בכסלו, תשס"א

13 בדצמבר, 2000

בשנת 2000 מלאו  80 שנה להסתדרות

        

הנושאים:

            ציוני דרך בתולדות ההסתדרות.

            מזכירי ההסתדרות.

            תחומי הפעולה העיקריים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י.

            מבנה ההסתדרות.

            חוקה ובחירות.                 

ההסתדרות החדשה.

הסטוריה של תנועת הפועלים בעולם.

 

 הסתדרות העובדים הכללית הוקמה בחנוכה, כ"ח בכסלו, תרפ"א – 9  בדצמבר 1920. מספר מאפיינים לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית: למרות שמדינת ישראל היא בין המדינות הקטנות בעולם, תופסת תנועת הפועלים שלה, במספר חבריה, (1.63 מיליון,  ב-1987), את אחד המקומות הראשונים בעולם החופשי.  תנועת הפועלים הישראלית, על מפלגותיה השונות, עמדה בראש התנועה הציונית והשלטון במדינה, זמן רב יותר מכל תנועת פועלים בארץ דמוקרטית בעולם.  ב-1933, בקונגרס הציוני ה-18, החלה פרישתו של זאב ז'בוטינסקי ותנועתו הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), מההסתדרות הציונית.  סיעת ארץ ישראל העובדת, שייצגה את כל מפלגות הפועלים הציוניות בקונגרס הציוני ה-18, קיבלה את ההשפעה המכרעת בתנועה הציונית, עד הקמת המדינה.  מאז הקמת המדינה, ועד הבחירות לכנסת ה-9, ב-1977, היתה למפלגות הפועלים, השפעה מכרעת בממשלה ובכנסת.   במדינות בעלות מסורת של שלטון סוציאליסטי רצוף ויציב,  נפלו,  לפרקים,  ממשלות פועלים.

 

ההסתדרות פעלה בהתמדה לקיום של עקרונות חופש ההתאגדות וחופש המאבק המקצועי,  יישוב סכסוכי העבודה, בדרכי משא-ומתן והבנה הדדית, וקיום שביתות רק במקרים של מיצוי האפשרויות של  מו"מ.  ההסתדרות נתנה את הסכמתה להקמת מוסד לבוררות מוסכמת,  ודחתה את המגמה להנהגת בוררות חובה, שלדעתה יכולה להחריף  את יחסי העבודה. היא טיפחה ערכים של סיוע הדדי, פעילות חברתית-תרבותית וכלכלית, כמשענת לעובד בישראל והגנה על רמת חייו, על זכויותיו הסוציאליות ותנאי עבודתו, וטיפחה גם בניית משק עצמי.    בשנות הקמתה תיפקדה ההסתדרות, כממשלה של עם, בארץ בלתי מפותחת, ללא מקורות תעסוקה וללא שרותי  רווחה ראויים.

 

 

ציוני דרך בתולדות ההסתדרות

 

            ראשוני העולים לא"י, עם הכרה פועלית,  הגיעו עם גלי העליה השניה, החל בשנת 1904, והקימו מסגרות חברתיות מקוריות ומלהיבות, שכמותן לא הוקמו  ע"י תנועות פועלים אחרות, בעולם החופשי או בעולם הקומוניסטי. 

 

            מלחמת העולם הראשונה, הותירה את הישוב היהודי בא"י, חבול. חלק מהיהודים הוגלו למצרים, הישוב היהודי נרדף, גורש וסבל קשות במשך שנות המלחמה, הכוחות הפוליטיים, היו מפורדים,  עויינים ומתחרים, בתחרות פרועה על קבלת עבודות ציבוריות מהשלטונות הבריטיים ועל משיכת חלוצים- עולים להצטרף אליהם.    גבר הלחץ בתנועה הציונית, להתגבר על חילוקי הדעות הרעיוניים ועל הבדלנות המפלגתית,  ולמצוא דרך להקמת המסגרת הכוללת, שתעמיד את עצמה, לשרות העשיה הלאומית והמעמדית.  באוגוסט 1920 הגיעו שתי המפלגות: "הפועל הצעיר"  ו"אחדות העבודה", להחלטה על קיום בחירות כלליות בקרב ציבור העובדים, לשם קביעת הפעולה המשותפת לכל ציבור הפועלים, והכלים הדרושים לכך.  בבחירות השתתפו 4,433 פועלים ופועלות.  נבחרו נציגים מתוך 4 רשימות מפלגתיות: "אחדות העבודה, קיבלה 38 צירים, "הפועל הצעיר" קיבל 27 צירים, "רשימת העולים החדשים" קיבלה 16 צירים, רשימת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית עברית,  קיבלה 6 צירים.

 

            הקמת ההסתדרות  הכללית של העובדים העברים  בא"י,  העלתה בבת אחת את מעמד הפועלים הא"י,  למדרגה גבוהה של פעילות מעמדית, שזכתה להערכה ולכבוד גם בתנועת הפועלים הבינלאומית. ההסתדרות מורכבת מאגודות של החברים, לפי משלח-ידם.  תחומי פעילותה של ההסתדרות הכללית: פיתוח משקים חקלאיים וענפי עבודה בכפר ובעיר, סידור גדודי עבודה לחקלאות ולחרושת, ארגון הפועלים בהסתדרויות מקצועיות כלליות,  המקיפות את כל העובדים למקצועותיהם, על בסיס בלתי מפלגתי . השבחת תנאי העבודה והרמת פריונה, חינוך, השתלמות מקצועית, הספקה קואופרטיבית, עזרה הדדית, קופת חולים, אחריות, הלוואות. ארגון שמירה והגנה, קבלת העולים וסידורם בעבודה, סידור העליה של העובדים בחוץ לארץ, הנחלת הלשון העברית לעובדים, יצירת מוסדות לעבודה תרבותית לשם השכלה כללית, חקלאית ומקצועית, סידור ספריות ושיעורים מדעיים שימושיים, ספרות עבודה, עיתונות מקצועית וביוליטין ההסתדרות הכללית.

 

            ממטרות ההסתדרות הכללית: ההסתדרות תבוא בקשר עם ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי עבריות בא"י ובחו"ל, תבוא בקשר עם הסתדרויות החלוצים המתכוננים לעליה, תשיג את ההכרה של יהדות העולם לצורך יצירת מוסד כללי בין-מפלגתי, לשם עבודה מעשית לבנין חברת העבודה העברית בא"י.  ההסתדרות שולחת את באי כוחה למוסדות ההתישבות, כגון  הנהלת הקרן הקיימת לישראל, ועוד.  ההסתדרות הכללית היא היחידה העוסקת בעניינים שבתחום פעולתה, והיא באת- הכוח היחידה של כלל העובדים בא"י, כלפי פנים וכלפי חוץ, באותם עניינים.  כל המוסדות המטפלים בעניינים של ההסתדרות הכללית, עוברים לרשותה של ההסתדרות הכללית.  ההסתדרות הכללית תקים את בנק הפועלים,  והפועלים מתחייבים להשתתף במעשה יצירה זה.

 

            הקמת ההסתדרות  הכללית של העובדים בא"י,   חוללה תמורות חשובות בעלות השפעה ארוכת טווח.  הפועלים, השכבה החלשה והעניה בחברה היהודית בגולה ובא"י, הקימו את הארגון החזק והיעיל ביותר של  הישוב, לצרכי פנים ולצרכי חוץ.  ההסתדרות הכללית התייצבה גם בחזיתות העיקריות של המאבק הציוני, הגנה, התיישבות, מאבק עם השלטון הבריטי.  במיפקד שערכה ההסתדרות הכללית , בשנת 1922, התפקדו: 16,608 עובדים  (71.7% עובדים ו-28.3% עובדות), ב -97 מקומות עבודה.  יחד עם  ילדיהם היו 21,394 חברים בהסתדרות, שהיוו כ-25% מכלל האוכלוסיה היהודית בא"י (84,000 נפש). בשנת 1978 היו מאורגנים בהסתדרות מיליון ו-450,000 חברים וחברות, כ-90% מכלל השכירים בארץ.

 

 בעשור הראשון של ההסתדרות הכללית הוקמו מוסדות רבים.  ב-1921 הוקמו "קופות מלווה" להלוואות אישיות, וכן בנק הפועלים שהיווה מנוף להקמת קואופרטיבים, משקים חקלאיים, מוסדות משקיים, מפעלים ובתי מלאכה, וכמנוף לרכישת עמדות כלכליות חדשות לציבור הפועלים.  ב-1921 הקימה ההסתדרות הכללית גם את המשרד לעבודות ציבוריות ובניין.  חשיבותו בכך שפעל להשגת עבודות הבנייה, כמכשיר לבניין הארץ ולהכשרה מקצועית של העולים  וסיגולם לעבודת כפיים.  ב-1924 הורחבה מסגרתו של המשרד לעבודות ציבוריות והוקם "סולל בונה" ( אשר פשט את הרגל ב-1927, וחזר לפעילות ב-1935).

 

מאורעות 1920-1921 הביאו את ההסתדרות לקחת על עצמה תפקיד פעיל בהקמת ה"הגנה".   ההסתדרות יזמה את "מפעל האלף", תכנית להתיישבות אלף משפחות. במסגרת התוכנית, יושבו 432 משפחות, בראשית שנות ה-30,  על חלקות קרקע בנות 12-17 דונם, והקימו משקים מעורבים אינטנסיביים, באזור המטעים שבמרכז הארץ.  ההסתדרות עודדה את הקמת "חבורות": קבוצות שהכשירו את חבריהן לעבודה חקלאית ולהתיישבות.  חבורות מפורסמות: "חבורת מעבר" מ-1923 ליד פתח-תקוה, שיסדה לאחר מכן את קיבוץ גבעת השלושה; "חבורת הדרום" ברחובות, "חבורת השומרון" בחדרה,  ו"חבורת הגליל" ביבניאל.

 

            ב-1923 הוקמה "חברת העובדים" כמסגרת המשפטית, הארגונית והכלכלית, של כל המפעלים האדמיניסטרטיביים (כמו "הסנה", "סולל-בונה"), השיתופיים  (הקיבוצים), הקואופרטיביים ( "דן", "אגד"), וכן המושביים של ההסתדרות הכללית.   כל חברי ההסתדרות הם חברים בחברת העובדים, חברת העובדים מקימה מוסדות, מפעלים וקרנות וברשותה מניות היסוד של בנק הפועלים, "המשביר".   ב-1924 נוסדו :  "הסתדרות הנוער העובד", מסגרת ארגונית ומקצועית לנוער העובד, בעיקר בערים הוותיקות של א"י, להגנה מקצועית, להכשרה מקצועית ולחינוך; "מגבית ההסתדרות", לאיסוף כספים וכן  לפעולת הסברה מקיפה בתנועת הפועלים האמריקאית, היהודית והכללית.  ב-1925 נוסדו:   "דבר", עתון פועלי א”י, "אוהל",  תיאטרון  פועלי א"י, "הפועל", התאגדות הספורט של הפועלים, "הסנה", חברת הביטוח (1924).  ב-1927 נוסדו: "תנובה" ארגון לשיווק התוצרת החקלאית של המשקים,  "יכין" המוסד ההסתדרותי הקבלני לעבודות חקלאיות.  ב-1928 נוסדו:  "מרכז הקואופרציה" מסגרת הגג לכל הקואופרטיבים בארץ, "מרכז השיכון" לטיפול בענייני שיכון והקמת שכונות וקריות של פועלים סמוך לערים ומושבים, "מרכז העבודה לטיפול בענייני התעסוקה של הפועלים" כולל יצירת מקורות עבודה חדשים.

 

            ועידת היסוד של ההסתדרות נערכה ב-1920.  ועידת ההסתדרות השניה נערכה ב-1923 וחשיבותה בהחלטה על יסוד עיתון ההסתדרות "דבר", על הקמת "חברת העובדים" ועיצוב יסודותיה,  על ההחלטה להקים  הוצאת ספרים של ההסתדרות (נוסדה ב-1942 בשם "עם עובד"), והקמת "קרן חוסר עבודה" לתמיכה בפועלים מובטלים.  הועידה החליטה על הצטרפותה של ההסתדרות לאינטרנציונל המקצועי ובחרה ב"בית-דין פנימי" והוחלט על הקמת "שכונות שדה" בקרבת הערים, עם משקי עזר לפועלים. שכר עובד חושב לפי גודל משפחתו ולא לפי מקצועיותו או תפקידו.

 

הועידה השלישית מ-1927  החליטה על הקמת "מרכז הקואופרציה", "המרכז לשיכון" "וועדת ביקורת  מרכזית" לכל מוסדות ההסתדרות ומפעליה.  בועידה זו החלט לראשונה, על  ארגון משותף של פועלים יהודים וערבים.    המשברים הכלכליים שפקדו את א"י בשנות ה-20, הביאו לאבטלה עמוקה וממושכת, שגרמה לעיתים לירידה מהארץ.  המוסדות של ההסתדרות וכן קבוצות ומושבים, קלטו מובטלים עד יעבור זעם וכן יזמו עבודות שונות.  "המשביר המרכזי" סיפק למובטלים ולמטבחי הפועלים מצרכי מזון, אורגנו מגביות מיוחדות בקרב הפועלים העובדים למען המובטלים, נקבע שיוויון בחלוקת ימי העבודה בין המובטלים.  ב-1927 הוחלט על סיוע כספי ישיר למובטלים.  ציבור הפועלים היהודי סבל מהעדפת הפועלים הערבים בעבודות חקלאיות, דבר שגרם למתח רב ביישוב.

 

            העשור השני לחיי ההסתדרות הביא לשנים של גיאות כלכלית והתרחבות התיישבותית, "חומה ומגדל", מפעלי הצלה, "עליית הנוער" וההעפלה. התחזקה מסגרתו של ארגון המחתרת "הגנה", שתנועת הפועלים היוותה בו גורם מכריע.  התנהלו מאבקים קשים עם חוגי הימין ועם המפלגה הרביזיוניסטית, בעיקר לאחר רצח ארלוזורוב. התחרות על העבודה, נעשתה ע"י הורדת שכר, והיו סיבות נוספות למתחיויות.  ההסתדרות העמידה משמרות למניעת כניסתם של פועלים ערבים לפרדסים,  והפרדסנים קראו  למשטרה הבריטית, אשר אסרה את השומרים.  ב-1934 רצו  בן-גוריון וז'בוטינסקי לחתום על  הסכם, בו תיקבע זכותו של מיעוט במקום עבודה, להתנגד לשביתה ולמנעה,  ולדרוש במקומה בוררות מוסכמת.  רוב חברי ההסתדרות דחו את ההסכם וחלה החרפה ביחסים בין שתי התנועות.

 

            ב-1930 התאחדו שתי מפלגות הפועלים הראשיות בא"י, "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" והקימו את המסגרת הפוליטית  של מפלגת פועלי א"י (מפא"י).  בבחירות לועידת ההסתדרות הרביעית, בפברואר 1933, זכתה מפא"י ב-165 צירים מתוך 201 צירי הועידה (82%). ב-1935 פרשה התנועה הרביזיוניסטית מההסתדרות.  בוועידה הרביעית של ההסתדרות, הוכר לראשונה הצורך, לטפל בצורה מסודרת וכוללנית בנושא השיכון לפועלים בבתים משותפים, בשכונות פועלים בערים ("מעונות עובדים"), ובשכונות פועלים וקריות נפרדות (קרית-חיים, קרית-עמל ועוד).  הבעלות על הרכוש היתה בידי הקואופרטיב, בו היתה מובטחת השפעה מכרעת להסתדרות. בעקבות זה קמו "האגודות השיתופיות לשיכון" במסגרת ההסתדרות. כן הוחלט על הקמת "המרכז לתרבות" ו"המרכז לנוער". ב-1937 נחתם הסכם בין ההסתדרות הכללית לבין הסתדרות העובדים הלאומית, על הקמת לשכה משותפת לחלוקת עבודה, על בסיס מכסות, ונקבע שהסתדרות העובדים הלאומית, תקבל 11% מכל העבודות. מאוחר יותר הצטרפו ללשכה גם ארגוני העובדים האחרים: "פועלי אגודת ישראל" ו"הפועל המזרחי".  הקמת הלשכה המשותפת, שיחררה את מקומות העבודה, מהתחרות של ההסתדרויות ביניהן.  ועד הפועלים בכל מקום, ניהל מו"מ עם המעביד,  בכל ענייני הפועלים.

 

            במלחמת העולם השניה, תרמה ההסתדרות את חלקה בתחום הצבאי.  הוטל עליה לגייס לפי מכסות, שהטילו המוסדות הלאומיים על היישוב היהודי,  יהודים, שישתתפו במלחמה עם צבאות בריטניה, נגד גרמניה.  הוקמו משרדי גיוס מיוחדים במועצות הפועלים ובהתיישבות העובדת, ההסתדרות נטלה על עצמה את עול הטיפול במשפחות המגוייסים.  גם הגיוס לפלמ"ח נערך בקרב חברי ההסתדרות: פועלים מהעיר, חברי משקים, גרעינים של תנועות הנוער החלוציות, התגייסו במאורגן לפלמ"ח.

 

            המלחמה תרמה להתרחבות התעשיה בא"י וזו הביאה להתפתחות איגודים מקצועיים תעשייתיים. בשנות ה-40 הוקמו האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, הכריכה והקרטונאז'; איגוד פועלי היהלומים; איגוד הימאים; ארגון פועלי החרושת ההסתדרותית; הסתדרות המהנדסים, ועוד.  כמו כן נחתם הסכם עם התאחדות בעלי התעשיה.  ההסכם כלל, סעיף בדבר תוספת יוקר, לעובדים, לפי ההתייקרות הממוצעת במשק.  המלחמה הביאה גם לעליית  משקלם של פועלי הבניין והשירותים.  כמו כן הוחלף העקרון של המשכורת המשפחתית, במוסדות ההסתדרות, והונהגה משכורת מקצועית.

 

            בוועידת ההסתדרות מ-1945 הוזמנו הסתדרות הפועל המזרחי והסתדרות המורים, להצטרף אל ההסתדרות, והוחלט על הקמת המוסד לחינוך ועיון "אהלו", על שפת הכנרת.  ב-1947 מנתה ההסתדרות 176,00 חברים, שהיו 42% מכלל הישוב היהודי הבוגר. 62% מכלל העובדים במשק  היו מאוגדים בהסתדרות. מכלל 165 אלף המועסקים בישוב היהודי בא"י ב-1946 היו כ-40 אלף, 22%, מועסקים במפעלי ההסתדרות ובמשק העצמי של חבריה. בחקלאות הגיע המשק ההסתדרותי  ל-70%,  בחרושת ל-10%.

 

            על סף הקמת מדינת ישראל הקיפה "חברת העובדים" כ-100 חברות בע"מ וכ-1000 אגודות שיתופיות ובכללן ישובי עובדים, שכונות פועלים, מוסדות חינוך, קואופרטיבים יצרניים וצרכניים, מוסדות לאשראי ולחסכון, ועוד.  "תנובה" התרחבה ושיווקה כ-70% מכלל תוצרת המשק, "המשביר המרכזי" התרחב ופנה גם לפיתוח התעשיה ("שמן", "המגפר", "נשר" ועוד), וכן לעידוד תנועת הצרכנות, שמנתה ב-1947:  166 אגודות, ובהן 33.5 אלף חברים.  לפיתוח מואץ זכו:  "מקורות" שהוקמה ב-1937; וכן,   "יכין", "חק"ל, ובעיקר, "סולל בונה".  ההסתדרות הקימה גם את חברת הספנות והדיג "נחשון", אח"כ את "צים", ואת  "אווירון".  בנק הפועלים, קופות מלווה וחסכון של העובדים, חברת הביטוח "הסנה" ו"אמפל" התרחבו.  עד סוף 1947 ניבנו כ-3000 יחידות דיור לחברים, לעולים ולחיילים משוחררים.  בבניה במושבות עסקה חברת "נווה עובד".

 

            בסוף 1947 היה מספר הקואופרטיבים 120, ובהם 5,400 עובדים, מהם 3,700 חברים.     עם הנהגת "המס האחיד" לקופת חולים ב-1937, התרחבה גם העזרה ההדדית.  המס האחיד כלל מס ארגוני, מס לקרן שביתה, מס לתרבות, מס קופ"ח, קרן נכות, קרן חוסר עבודה, קרן עבודה עברית,קרן מציב לשאירים של נפטר, משען, דור לדור (גימלאות לחברים שאין להם פנסיה ממקורות אחרים), ועוד.

 

            במלחמת השחרור תרמו המסגרת הארגוניות והכלכליות של ההסתדרות, תרומה חיונית: "סולל בונה" העמיד את הידע ויכולת הביצוע לרשות הצבא בביצור ישובים, סלילת כבישים, התקנת מתקנים צבאיים; "המשבר המרכזי" ו"תנובה" שימשו את חיל האספקה; "קופת החולים הכללית סייעו בצד חיל הרפואה של צה"ל.  ההסתדרות העמידה את מוסדותיה וארגוניה לרשות המדינה החדשה, קופ"ח כללית קיבלה על עצמה את הטיפול בעולים, בתקופה בה פרצו מחלות רבות כגון טיפוס, אסכרה, צפדת, שעלת, שיתוק ילדים, ועוד.  סולל-בונה בנה אלפי יחידות דיור לעולים ממחנות האוהלים, תנובה והמשביר המרכזי  כללו את ריכוזי הערים והעולים במפת השיווק שלהם.  כל מועצת פועלים אימצה ישוב עולים או מעברה וטיפלה בקליטה החברתית, בהגנה מקצועית, חיפוש מקורות תעסוקה, פיתוח גנים, פעוטונים  ושרותים למשפחה, באמצעות "מועצת הפועלות" ו"ארגון אמהות עובדות" (כיום נעמ"ת).  ההסתדרות הפכה לבת לויה לממשלה ולסוכנות – בקליטת העליה. בשנים 1948- 1953 הוקמו : איגוד ארצי של פועלים חקלאיים שכירים, איגוד ארצי של רופאים חברי ההסתדרות, איגוד ארצי של רוקחים, איגוד ארצי של אמני הבמה, המוסיקה והמחול, חטיבה ארצית של נהגי משאיות, ארגון עובדי צה"ל, איגוד השומרים, ארגון עובדי התעשיה האווירית, איגוד פועלי המזון, הסתדרות פועלי המתכת, האלקטרוניקה והחשמל, הסתדרות עובדי המדינה, איגוד פועלי העץ.    חקיקה  נרחבת בתחום העבודה ובתחום הסוציאלי, סייעה להסתדרות בשמירה על האינטרסים של  העובדים בישראל.

 

 עם הקמת המדינה חלו שינויים בתיפקוד ההסתדרות: תפקידי החינוך ולשכות העבודה, הועברו לניהול המדינה.  לעומת זאת יסדה ההסתדרות מאות ישובים חקלאיים חדשים ורשת מפעלי תעשיה בכל הארץ.

 

            השנים 1957-1967 היו שנים של ביסוס ההסתדרות.  התיעוש המוגבר בישראל הביא ליצירת מקומות עבודה חדשים, לביסוס יישובי פיתוח רבים והקמת ישובים חדשים.  נחתם הסכם בין הסתדרות עובדי המדינה והממשלה, כמעבידה של רבבות עובדים,  נחתמו  הסכמי העבודה של הסתדרות הפקידים עם מעבידים ציבוריים אחרים, המוסדות הלאומיים והרשויות המקומיות, וכן  הסכמי העבודה בין ההסתדרות עצמה והעובדים במינהל של מוסדות ההסתדרות ובמפעלי החרושת ההסתדרותית.  היו החלטות משותפות להסתדרות והממשלה על הקפאת שכר תמורת התחייבות הממשלה להקפיא מיסים, והתחייבות המעבידים להקפיא מחירים.

 

            ההסתדרות והממשלה יצרו כלים משותפים להבטחת רווחתו וקידומו של הפועל בתוך הצמיחה הכוללת של המשק והחברה הישראלית: "המכון לפריון העבודה והייצור, משנת 1952;  "המוסד לבטיחות ולגיהות", מ-1955, "המוסד לחקר תפוקה והכנסות", מ-1963.   "צים", "אל-על", "ארקיע" "מקורות", ועוד, הם מוסדות  של פעילות כלכלית משותפת של חברות מסחריות ותעשייתיות עם הממשלה, ההסתדרות וגורמים ציבוריים (הסוכנות היהודית) או מוסדות פרטיים.

 

            ההסתדרות הקימה קופות תגמולים אליה מפרישים העובדים והמעבידים אחוזים מוסכמים מהמשכורת החודשית של העובד.  ריבוי הקופות והניהול המפוצל שלהן  וכן הגלים האינפלציוניים ששטפו את המשק לא היו לטובת העובד.  ב-1964 חתמה ההסתדרות על הסכם מיוחד עם התאחדות בעלי התעשיה שהעניק "פנסיית יסוד" ל-40 אלף פועלי התעשיה, במסגרת קופת הגמל והפנסיה "מבטחים". הסכם דומה מ-1965 נחתם עם משרד העבודה בענין 15 אלף עובדי  "המשקם".  בשנת 1964 פורסם דו"ח דוד הורביץ, אז נגיד בנק ישראל, בנוגע לשיוויון בטבלאות שכר של עובדי מדינה  ועובדים בשרות הציבורי, וביסוס טבלאות השכר על שיטה מדעית של הערכת העיסוקים וסיווגם.

 

            ב-1966 הצטרפה מפלגת "חירות" להסתדרות. ב-1973 הוקם הגוש "ליכוד" בתוך ההסתדרות.  הסתדרות "הפועל המזרחי"  ו"פועלי אגודת ישראל" קשורות עם ההסתדרות, רק באיגוד המקצועי ובקופת חולים כללית. התחזקותם של האיגודים המקצועיים והופעתם של ועדים ארציים חזקים ובעלי כח לחץ בענפים חיוניים:  חשמל, נמלים, תעופה, מים ועוד, תרמו   לתהליך החלשה במעמד ההסתדרות כמייצגת את האינטרס הכולל של פועלי ישראל.  בשנים 1965-1967, שנות המיתון, התגייסה ההסתדרות להקלת מצוקת האבטלה והקימה קרנות מיוחדות לעידוד התעסוקה, העניקה הלוואות נדיבות למעסיקים כדי שיעסיקו עובדים, נמנעה מלפטר עובדים במוסגות ההסתדרותיים ולחצה להפעיל "ביטוח אבטלה" ותשלום דמי אבטלה לעובדים.  מוסדות ועובדים ויתרו על תוספות שכר כדי למנוע פיטורין.  מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה שגשוג כלכלי, שגרם עלייה בצריכה ועלייה ברמת החיים.

 

בועידה ה-9 של ההסתדרות בפברואר 1960 הוחלט על פתיחת שערי ההסתדרות בפני חברים ערביים ואושר העקרון של מדיניות מקצועית כוללת, לפיה יועלה השכר רק בעקבות גידול התפוקה הלאומית.  בועידה ה-10 מינואר 1966 הוחלט על הקמת ארבע הסתדרויות של פועלי תעשיה (מתכת, מזון, טקסטיל ועץ), על הקמת הסתדרות נפרדת לעובדים האקדמאים וכו' , הקמת מכון למדעי העבודה באוניברסיטת ת"א.  הועידה הניחה יסודות לחקיקת חוקים מקיפים בתחומי ביטוח בריאות וביטוח פנסיוני מקיף (רצף זכויות לעוברים ממקום עבודה אחד למשנהו).  כמו כן הוחלט כי מחצית חברי המח' לאיגוד מקצועי בוועד הפועל, ייבחרו ע"י ההסתדרויות והאיגודים המקצועיים הארציים.  הוחלט על שינוי השם ל"ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, זאת בעקבות קבלת חברים ערבים להסתדרות.  כמו כן הונהגה הבוררות המוסכמת, בניגוד לבוררות חובה בשירותים הממלכתיים, אותה דרשו מפלגות הימין.

 

השגשוג  הכלכלי לאחר מלחמת ששת הימים הביא לדרישות שכר גבוהות בהרבה מאלה שהושגו ע"י ההסתדרות, ולשיתוף פעולה בין מעבידים לעובדים, ללא שיתוף ההסתדרות.  היו תוספות "מתחת לשולחן" ללא ניכוי מס והפרשות לקופות הגמל והפנסיה.  קמו ועדי עובדים חזקים, לרוב ארציים, ופעלו להשגת לגיטימציה להטבות שכר שונות, פטורות ממס, במסווה של הוצאות, תוספות מיוחדות וכו'  קבוצות העובדים החזקות במפעלים החיוניים השיגו הטבות מרחיקות לכת,  והעובדים "החלשים" האשימו את ההסתדרות בשחיקת שכרם עקב האינפלציה המהירה. ההסתדרות לא הכינה מבעוד מועד כלים כלכליים-מדעיים למעקב אחר ההתפתחויות הכלכליות המהירות במשק, כדי לעצב מדיניות כלכלית ומקצועית. היא הפכה למגיבה בלבד ולעתים למשקיפה חסרת אונים, מול יוזמת הממשלה.  על רקע זה התחזקו ונעשו עצמאים, הוועדים החזקים,  ו"החלשים" טענו שההסתדרות אינה מסוגלת להגן עליהם.  בעשור השלישי של ההסתדרות במדינת ישראל, שצויין בעודף תעסוקה, אינפלציה דוהרת ועליה מהירה ברמת הצריכה וברמת החיים, מצאה  עצמה ההסתדרות ללא כלים למאבק במגמות החדשות ומבלי יכולת להשתלט עליהן.

 

  גם במשק של ההסתדרות חלו שינויים, שכבת המנהלים בעלי האידאולוגיה של ההסתדרות, פרשה לפנסיה, במקומם הגיעה שכבת מנהלים  צעירה, שהעקרון המנחה היה הרווח הכספי.   כמו כן ארעה החלשה מתמדת בקשר בין העובד מהשורה, לבין שכבת המנהלים, אשר השתלבו בצמרת המינהל של המשק הפרטי והציבורי, בעוד העובדים נדחקו למעמד של שכירים, ללא  שיתופם בניהול המשק ההסתדרותי וטיפוח האחריות עליו.

 

ההסתדרות פעלה לפתרון בעיות ולתיקון עיוותים בסולמות השכר של העובדים; להשוואת השכר בין גברים ונשים בעד עבודה שווה; בדאגה למשפחות מרובות ילדים, לאמהות עובדות,  לנוער עובד ועוד.  הושגו הישגים בהבטחת פנסיה ותנאים סוציאליים לקבוצות עובדים רבות, שוכללו הכלים המשותפים לממשלה ולמעבידים לעריכת מדידות אוביקטיביות של תפוקת העבודה והעלאתה, שופרו תנאי הגיהות והבריאות במפעלים; קודמו עובדים באמצעות הכשרה מקצועית ; וכן הועלתה הרמה של הפעילים בהסתדרות, ועוד.

 

החל מ-1977 גדל המשבר הפיננסי בהסתדרות וניבעו פרצות בדימוי של ההסתדרות.  המשבר הפיננסי קשור לביטול ההדרגתי של ממשלות הליכוד בסיוע הממשלתי לקופת החולים הכללית, אשר אותה חפצו לנתק מההסתדרות.  בנק הפועלים היה שותף למשבר הבנקים מ-1983.  ב-1997 נרכש בנק הפועלים ולמעשה הופרט.  ב-1986 התפרסם דבר "הרפואה השחורה" שהיתה נהוגה בקופת החולים הכללית. ב-1992 היתה קופת חולים בעלת חובות של למעלה משני מיליארדי שקלים. קונצרן "כור" החל בתהליך הפרטה, בסוף 1995 מכרה ההסתדרות את שארית מניותיה בקונצרן.  "הסנה" פשטה את הרגל בסוף 1992.  אז התברר גם מצבן האקטוארי החמור של קרנות הפנסיה של ההסתדרות.  נתגלעו אי-סדרים כספיים של חברים בעמדות מפתח ונפתחו חקירות פליליות נגד מספר אישים, לרבות גזבר ההסתדרות האחרון מטעם מפלגת העבודה, ארטור ישראלוביץ. ההסתדרות החדשה מ-1995 הפכה להתאחדות של איגודים מקצועיים, הממשיכה להגיש שירותים שונים לחבריה, אך אינה שולטת בחלקים נרחבים של המשק הישראלי.

 

 

מזכירי ההסתדרות: דוד בן-גוריון, דוד רמז, יוסף שפרינצק, פנחס לבון, מרדכי נמיר, פנחס לבון, אהרן בקר, יצחק בן-אהרן, ירוחם משל, ישראל קיסר,  חיים הברפלד, חיים רמון, עמיר פרץ.  מאז ההסתדרות החדשה, שונה שם התפקיד, ל "יו"ר ההסתדרות".

 

מזכירי ההסתדרות שכיהנו גם בממשלות ישראל: דוד בן-גוריון, מרדכי נמיר, פנחס לבון, יצחק בן-אהרון, חיים רמון, יוסף שפרינצק (יו"ר הכנסת), ועמיר פרץ (חבר הכנסת).    חברותם של חברי  הממשלות ושל ראשי ההסתדרות, בתנועה פוליטית אחת, ציצמה את העימותים שעלולים היו לפרוץ, על רקע ניגודי אינטרסים בין הממשלה להסתדרות.  בשני מקרים אירעו עימותים אישיים בין מזכירי ההסתדרות לבין הממשלה: העימות בין דוד בן-גוריון לפנחס לבון, בענין "הפרשה"; העימות בין פנחס ספיר לבין המזכיר יצחק בין אהרון.  בשני המקרים עזבו מזכירי ההסתדרות את תפקידם.

 

 

 תחומי הפעולה העיקריים של ההסתדרות: ביטוח רפואי בקופת-החולים הכללית. ב-1987  היו  3.3 מיליון נפש מבוטחים בקופת החולים הכללית, וכן  14 בתי-חולים, 1282 מרפאות, 15 בתי הבראה, קרנות הביטוח והפנסיה, "משען", "דור לדור" ו"מציב" – קרנות לצרכים סוציאליים.  האיגוד המקצועי וועדי העובדים הארציים, וועדים במקומות עבודה, מנהלים את המו"מ עם המעסיקים בנושאי שכר ותנאי עבודה.  חברת העובדים השיתופית, מאגדת את כל חברי ההסתדרות (מספר המועסקים ב-1987 היה 270,000, כ-22% מכלל המועסקים במדינה). 170,000 עובדים נמנו על הסקטור הקואופרטיבי הנמצא בבעלותם העצמית של העובדים (ההתיישבות העובדת וקואופרטיבים יצרניים ושרותים) כ-100,00 עובדים הועסקו במשק המוסדי בבעלות הישירה של חברת העובדים, ובמוסדות הארגוניים של ההסתדרות.

 

 פעולת ההסתדרות במישור המקומי מרוכזת ב-72 מועצות פועלים, בתיאום של אגף הארגון בוועד הפועל של ההסתדרות.  פעילות לטיפוח שירותי תרבות, חינוך והשכלה, אמנות והסברה, נעשים ע"י המרכז לתרבות ולחינוך. נעמ"ת מטפלת בבעיות הנשים, האם העובדת, עקרת הבית והנערה.  33 בתי ספר תיכוניים-מקצועיים, 23 בתי ספר לחניכים של רשת "עמל" (הפכה לעמותה עצמאית),  מועדוני נוער, ארגון הסטודנטים חברי ההסתדרות, התאחדות הסטודנטים ההנדסאים והטכנאים.  הנוער העובד והלומד מאגד כ-100,000 נערים ונערים (1987). "הפועל", ארגון הספורט, עוסק ב-19 ענפי ספורט.  הרשות לצרכנות.  הביקורת. רשות השיפוט. עידוד שיתוף נציגי העובדים באחריות, בניהול וברווחים במפעלי משק העובדים.  חקיקת עבודה.  טיפול בקליטת עולים.  קשרי חוץ עם הסתדרויות עובדים ברחבי העולם.  שירותי הסתדרות במגזר הערבי.   המכון לחקר תנועת העבודה.  המחלקה להשכלה גבוהה. המכון למחקר כלכלי וחברתי. המחלקה לתעסוקה, לטיפול במוקדי האבטלה. טיפוח צרכי דת. המחלקה לתפוצות. עתון "דבר" (נסגר). הוצאת הספרים "עם עובד" (נמכרה לעובדים), "המשביר לצרכן". קרן תנופה לצמיחה, למאבק באבטלה. קרן לעידוד המחקר. קרן לעידוד השכלה.  ההסתדרות  הקימה ישובים חקלאיים, וכן את  "סולל-בונה", חברת שכון, תעשיות, "כור" (ההסתדרות מכרה את מניותיה האחרונות בכור ב-1995), את  בנק הפועלים (נמכר ב-1997), "תנובה" המשביר המרכזי" "הסנה" (פשטה את הרגל ב-1992), ומפעלי כלכלה, חברה ותרבות נוספים.  ההסתדרות עסקה בחינוך ילדי העובדים, והפעילה  בעבר לשכות עבודה.  מוסדות נוספים של ההסתדרות: " נעמ"ת",  "משען" , המפעילה בתי אבות,  הרשות להגנת הצרכן,  המרכז לתרבות ולחינוך, האגף לדמוקרטיה תעשיתית.  כמו כן, מקיימת ההסתדרות, קשרים בינלאומיים.

 

 

מבנה ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י :  מעין פירמידה שבסיסיה, הועידה הכללית, וקודקודה הוועדה המרכזת.   הועידה הכללית היא המוסד העליון והגוף המחוקק של ההסתדרות. החלטותיה מחייבות את כל חברי ההסתדרות, הסניפים, המוסדות והמפעלים.  ניתן לחוקק את חוקת ההסדתרות או  לשנותה, בועידה בלבד.  הועידה נבחרת אחת ל-4 שנים בבחירות כלליות, ישירות, חשאיות ויחסיות. הבחירה היא בין רשימות מפלגתיות.  הוועד הפועל מחליט על קיום בחירות כלליות ועל מועדן המדוייק.  מועצת ההסתדרות, גוף נבחר, מצומצם יותר מן הועידה, המוסד העליון של ההסתדרות בין ועידה לועידה,  מתכנסת לפחות אחת ל-8 חודשים, לפי החלטת הוועד הפועל.  המועצה מטפלת בסעיפים הנדונים בהחלטות הועידה וגם בהשלמת חקיקה, בערעורים המובאים לפניה על החלטות של הוועד הפועל ובנושאים בעלי חשיבות מיוחדת.  המועצה בוחרת את הוועד הפועל, את בית הדין העליון, משפט ההסתדרות, ועדת הביקורת המרכזית.  לכל שני חברי המועצה, נבחר סגן אחד.   כלומר, חברי מועצה, בנוסף למחצית המספר: סגנים.  המועצה מקבלת את החלטותיה ברוב רגיל, פרט לשינוים בחוקת ההסתדרות המחייבים רוב של שני שלישים.  הוועד הפועל הוא המוסד המינהלי העליון של ההסתדרות והאחראי על פעולותיה, מפקח על כל מוסדות ההסתדרות ומפעליה, פרט למוסדות המשפט והביקורת.  מתכנס אחת ל-4-6 שבועות.  מועצת ההסתדרות מעבירה נושאים לדיון בוועד הפועל.  הוועד הפועל בוחר את הוועדה המרכזת ואת המזכיר הכללי של ההסתדרות.  בועידה ה-13 נקבע מספר חברי הוועד הפועל, 185, ובנוסף מחצית המספר, סגנים.  הוועדה המרכזת, "ממשלת ההסתדרות",  נבחרת ע"י הוועד הפועל והיא משמשת כמזכירות פעילה של הוועד הפועל. מזכ"ל ההסתדרות מביא לפניה נושאים לישיבתה השבועית הקבועה. מספר חברי הוועדה המרכזת, 32, בהם מזכירי מועצות פועלים, נציגים של מקומות עבודה גדולים, מזכירי איגודים ארציים מכהנים גם בתפקידיהם הקבועים מחוץ לוועדה המרכזת.

 

   מזכ"ל ההסתדרות הוא גם יו"ר הוועד הפועל והמועצה, שולט על   הרשות המבצעת, על הרשות המחוקקת של ההסתדרות, על התקציב.  למזכ"ל מעמד עדיף בהשוואה לחבריו האחרים בהנהגת ההסתדרות בכל הנוגע למו"מ חיצוני, בעיקר עם רשויות הממשלה. הוא המייצג את ההסתדרות.    כל חבר בהסתדרות הכללית הוא גם בעל מניה אחת ב"חברת העובדים".  חברת העובדים היא המסגרת המשפטית של כלל נכסי ההסתדרות, נוסדה ב-1923, ותפקידיה: ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר, על יסודות עזרה ואחריות הדדית. היא בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיבים, היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים וקרנות וברשותה מניות היסוד של בנק הפועלים, המשביר המרכזי ושאר חברות בנות.   ועידת ההסתדרות משמשת גם כוועידת חברת העובדים ומועצת ההסתדרות, גם במועצת חברת העובדים.  מינהלת  חברת העובדים בוחרת במזכירות בת 61 חברים, בראשה מזכיר חברת העובדים.  בפירמידת המוסדות של חברת העובדים : ועידת ההסתדרות, מועצת ההסתדרות, מינהל הוועד הפועל, מזכירות (היו"ר מזכ"ל ההסתדרות), ועדה מנהלת בראשה מזכיר חברת העובדים. חלק ניכר מהמשק ההסתדרותי הוא בבעלות ישירה של ההסתדרות באמצעות חברת העובדים (סולל בונה, בנק הפועלים  וכור (נמכרו), הסנה (פשטה את הרגל, ב-1992). תיעוש, ועוד). 

 המשק הקואופרטיבי כולל את כל הקואפרטיבים היצרניים והשרותים (אגד, דן, שלב, הארגז, נמליט ועוד). לחברת העובדים מניית יסוד במרכז הקואופרציה וכן נציג משלה, בכל מועצת מנהלים של כל קואופרטיב.

המשק השיתופי העצמי, מסגרת בה כלולים כל הקיבוצים, מושבי העובדים, המושבים השיתופיים וכל המוסדות הכלכליים, שהקימו ארגונים אלה, כגון החברה לשיווק תוצרת חקלאית – תנובה, מפעלים כלכליים אזוריים לעיבוד תוצרת חקלאות, בתי קירור, מכוני תערובת, הובלת משאות ועוד.

 המשק המשותף של ההסתדרות, הממשלה, גופים ציבוריים אחרים ובעלי הון.  "ברית פיקוח", אגודה שעוסקת בביקורת החשבונות בחברות הכלכליות ובאגודות המסונפות אליה, בפיקוח ובהדרכה.

 כל חברי ההסתדרות מאורגנים באגודות מקצועיות מקומיות, לפי מקצועותיהם או לפי ענפי המשק שהם עובדים בהם.  אין אפשרות להיות חבר בשתי אגודות מקצועיות.  קיימת גם הסתדרות מקצועית ארצית. האגף לאיגוד מקצועי הוא אחד מאגפי הוועד הפועל, מפקח וממונה על האיגוד המקצועי, על אגודותיו והסתדרויותיו השונות, על עיצוב מדיניות מקצועית וביצועה.  מועצת הפועלים  היא המוסד המקומי העליון של ההסתדרות בעיר  ובמושבה.  מליאת מועצת הפועלים נבחרת אחת ל-4 שנים, במקביל לבחירת הצירים לועידת ההסתדרות.    הוועד הפועל של המועצה נבחר ע"י מליאת המועצה.   גופים אחרים בהסתדרות: האגף לבטחון סוציאלי, האגף לתרבות ולחינוך, אגף צעירים, סטודנטים, נוער וספורט, האגף לדמוקרטיה תעשייתית, אגף הגזברות, אגף מינהל, כח אדם וביצוע הרפורמה (מעין נציבות שירות המדינה של ההסתדרות), אגף ביקורת ומשפט, ועוד.

 הסכמי השכר בישראל, נחתמים אחת לשנה או אחת לשנתיים, בין ההסתדרות לבין ארגוני המעסיקים בסקטור הפרטי, ובנפרד עם הממשלה ויתר המעסיקים הציבוריים.  אלו הסכמי מסגרת הקובעים, ברמה הארצית, את שיעור העלאת השכר ואת השיפורים בתנאים הסוציאליים ותנאי העבודה.

 חוקה ובחירות. בחוקה נקבע כי היא פתוחה לכל עובד, המתקיים מיגיע כפיו ואינו מנצל עבודת זולתו.  "ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיעם ובלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים הכלכליים וגם התרבותיים של כלל העובדים  בארץ, לבנין חברת העבודה העברית בא"י". חוקת ההסתדרות עברה תהליך מתמיד של הוספות ושינויים.  קיימים בחוקה, 14 פרקים, המסדירים את הנושאים: אשיות ההסתדרות (יסודות ומטרות), חברת העובדים, חברות, איגוד מקצועי, מועצת הפועלים, ועידת ההסתדרות, מועצת ההסתדרות, הוועד הפועל של ההסתדרות, תנועת הפועלות, הסתדרות הנוער העובד והלומד, הבחירות היחסיות, משפט החברים, ומוסדות הביקורת.  הפרק ה-14 מגדיר את סמכות החקיקה והתיקונים בחוקה.  שינויים ותוספות בחוקה הם בסמכותן של הוועידה הכללית או של מועצת ההסתדרות.  מועצת ההסתדרות יכולה להסמיך את הוועד הפועל לדון בחוקה, למעט חקיקה בתחום הסמכויות של הביקורת והמשפט.  בצד החוקה קיימים תקנונים נוספים, המסדירים את זכויות חברי ההסתדרות ואת חובותיהם במוסדות רבים ושונים.  קיימים תקנונים לוועדי עובדים, למועצות הפועלים, לקופת החולים, חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות, חוקת עבודה לפועלי  החרושת ההסתדרותית, תקנות קופות הגמל והפנסיה, תקנות "משען", ועוד.

 

  הבחירות לועידת היסוד וליתר הוועידות, נערכו על בסיס של יצוג פוליטי.  מוסדותיה הנבחרים המרכזיים של ההסתדרות, מורכבים על פי מפתח פוליטי-מפלגתי.  האיגודים המקצועיים וועדי העובדים, הם המסגרות המייצגות את ההסתדרות, במקומות העבודה.  מועצת הפועלים, היא הנציגות הישירה של ההסתדרות, במקום המגורים ובקהילה.   ההסתדרות היא לא רק מסגרת מקצועית, אלא גם תנועה אידאולוגית-חברתית, ששאפה להגשים את "עם עובד בארצו".   ב-1988 פעלו: 34 איגודים מקצועיים ארציים, 27 מועצות פועלים, ואלפי ועדי עובדים במקומות עבודה.

"ההסתדרות החדשה":  ב-30 בינואר 1995, 9 חודשים לאחר בחירתו של חיים רמון כמזכ"ל ההסתדרות, שונה שמה של ההסתדרות הכללית ל"הסתדרות החדשה".  ההנהגה הישנה של ההסתדרות הורחקה מכל עמדות המפתח.  נגד אחדים הוגשו כתבי אישום פליליים על אי-סדרים כספיים ומעשי מרמה, שכללו העברות כספים בלתי חוקיות מההסתדרות למפלגת העבודה.  בהסתדרות החדשה נאסרה כל פעילות פוליטית מפלגתית.  ב-7 במרס 1995 נתקבל חוק הקובע שההסתדרות תהיה כפופה לביקורת מבקר המדינה.  נוסף לחוב של מיליארדי שקלים, מצאה ההנהגה החדשה גרעון שוטף של 793 מיליון שקל.  לפני הבחירות יצאה "כור" מחוץ לשליטת ההסתדרות.  "הסנה"  פשטה את הרגל ורוב קופות הפנסיה של ההסתדרות נכנסו לגרעון.  החלטתו של חיים רמון היתה נגד רכישה מחדש של גרעין השליטה בבנק הפועלים. כך באה לקיצה השליטה של ההסתדרות בחלקים גדולים של התעשיה והמערכת הפיננסית במדינה.  גביית הכספים עבור ביטוח הבריאות הופקעה מקופות החולים.  במקום המס שכלל גם תשלום עבור שרותי הבריאות בקופת החולים הכללית, הונהג מס של 0.9% ממשכורתם של חברים מלאים בהסתדרות, ו-0,7% מעובדים הנהנים רק מטיפול ארגוני.    הפרדת החברות בקופת החולים הכללית, מהחברות בהסתדרות, הקטינה ביותר מחצי  את מספר החברים בהסתדרות והכנסות ההסתדרות מדמי החבר, ירדו בצורה חריפה.  כמו כן נעשו קיצוצים גדולים בכוח האדם במשרדי ההסתדרות והמשרדים הועברו לירושלים . נעשו קיצוצים במספר העובדים במועצות הפועלים, ובמספר מועצות הפועלים, מ-80 ל-28 , כמו כן  במספר האגפים בהסתדרות מ-11 ל-5.  בסוף מרס ,החלה ההסתדרות למכור נכסי דלא-נידי, לאחר שהקימה חברת נכסים חדשה למטרה זו. נעשו קיצוצים דרסטיים בשרותי החינוך והתרבות, רשת בתי הספר המקצועיים "עמל", הפכה לעמותה עצמאית,  במאי 1996 נסגר עתון "דבר", הוצאת "עם עובד" הוצאה למכירה לעובדים.  משרד האוצר לקח תחת אחריותו את הגרעון של קרנות הפנסיה.  בסוף 1997 היתה ההסתדרות במשבר פיננסי חריף כתוצאה מהפער בין הכנסות להוצאות, ומחובות עתק מהעבר, וחובות לקופת החולים הכללית.  ההסתדרות החדשה  החלה ביצירת קשרים עם איגודים מקצועיים במדינות ערב ועם האיגודים הפלסטיניים.   שינויים נוספים בההסתדרות החדשה: סמל חדש, ביטול ציון ה-1 במאי והדגל האדום, מזכ"ל ההסתדרות נקרא מעכשיו יו"ר, הוועד הפועל  נקרא בית הנבחרים של ההסתדרות,  ועוד.

            הסטוריה של תנועת הפועלים בעולם

             לידתה של תנועת הפועלים בעולם, במהפיכה התעשייתית, שהחלה בשנת 1769, עם המצאת מכונת הטוויה הראשונה באנגליה, והמצאת הקיטור, שהיו בין הגורמים העיקריים להתמוטטות המבנה הכלכלי הפיאודלי באירופה, לעבר היווצרות ערים קטנות סביב בתי חרושת. המהפיכה לוותה בעליית מעמד כלכלי חדש של קפיטליסטים, יזמים, סוחרים, בעלי מלאכה ומעמד של פרולטריון.  ככל שהטכנולוגיה של הייצור התקדמה,  כך העמיק הניצול  של הפרולטריון.  המהפיכה הצרפתית כללה בתוכה את זרעיה של המהפיכה הפרולטרית, עם הרעיונות על  חופש הפרט, החופש לדבר, לכתוב, להביע ולשכנע, אשר בזכותם הגיעו המוני הפועלים לביטוי ולהתארגנות ורכשו עוצמה חברתית, כלכלית ומדינית.  תנועת הפועלים המאורגנת בעולם,  התגבשה רעיונית משנת 1948, עם בוא "אביב העמים".  המפיכות והמרידות שבאו במהלכה ובעקבותיה, חישלו את כוחו של מעמד הפועלים למאבק על שוויון זכויות אזרחי וכלכלי.  "אביב העמים" לא בישר את נצחונם של הפועלים באירופה, אלא העמיד את עובדת קיומם כמעמד, ואת בעיותיהם, על סדר היום החברתי והמדיני של אירופה.  המרד הפועלי, פתח פתח לתהליך חברתי חשוב וחיובי, של הענקת זכויות אזרח לתושבי המדינה, ולא רק לבעלי הממון, וכן שורה ארוכה של חוקים סוציאליים, הענקת זכות בחירה, חיסול חוקים שהיפלו בין זכויותיהם של כל האזרחים בפני החוק, מתן הזדמנות שווה לכל הכוחות הפועלים במשק להשפעה והכרעה,  בזכות כוחם האלקטורלי.  הדרך היתה זרועה דם וסבל, שכן התנאים להתמודדות בין הפועלים לבין מעבידיהם, לא היו שווים: מיליוני עובדים, חסרי השכלה כלשהי, שעבדו בפרך 14-16 שעות ביממה, מול המשטרה, הצבא והשלטון,  אשר התייצבו אוטומטית לצד המעבידים (בשם הבטחת החוק והסדר).  בתנאים של  היעדר זכויות אזרח לעובד, היעדר הזכות לשבות, להפגין, לסרב לציית לניצול,  החשש מפיטורין, חשש מרעב, מהתמוטטות המשפחה, היפגעות, מאסר, גירוש, היעדר קרנות להבטחת מחיה, היעדר חוקי עבודה   להעסקת נשים, ילדים, היעדר חובת המנוחה, הבטיחות בעבודה, ניצול מירבי של  כוחו הפיסי של העובד, וכו'.  בתנאים אלה , בלא ארגון חזק, יציב ובעל כושר עמידה ממושך, לא ניתן היה להשפיע על המעביד ולהכריחו לדאוג לפועלים.   האיגודים המקצועיים היו המסגרת הארגונית הראשונה שלתוכה התקבל הפועל היחיד, ובתוכה פתח במאבקו, לחלוקת העוגה הלאומית מחדש, בצורה שיוויונית יותר. המבחן היה ביכולתו של האיגוד המקצועי להשיג הישגים עבור חבריו.

             קרל מרכס היה הראשון שראה בהתגבשותו של מעמד הפועלים, דרך למהפיכה, שתהרוס את המשטר הקפטליסטי ותביא להקמתה של חברה אידיאלית, אוטופיסטית, שבה לא יהיה ניצול של הפועלים  וכל אדם יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.  מרקס סבר כי, התחזקות ההכרה המעמדית של הפרולטריון המנוצל, והתערערות כוחו של הקפטיליזם, יביאו להתמוטטות המשטר ולעלייתו של מעמד הפועלים לשלטון.  אולם המוסדות הפרלמנטריים, שהחלו בחקיקה סוציאלית, אשר  ריככה את פגיעתו של הקפיטליזם ואיפשרה חופש התארגנות לפועלים, ככח נגד המעבידים, הביאו להשגת זכויות אזרח  וזכות  לבחור נציגי פועלים לפרלמנטים.   התארגנות פועלים נעשתה בצורות שונות בארצות שונות.    ההתארגנויות אופיינו בשתי מגמות עיקריות: תנועת השיפורים המידיים : ארגונים  ששאפו להביא לשיפור בתנאי החיים במסגרת המשטר הקיים, ע"י הקמת  ארגוני עזרה הדדית, ארגוני התנגדות לשרירות ליבם של המעבידים, קרנות שביתה, איגודים מקצועיים, קואופרטיבים יצרניים וצרכניים.   המגמה השניה, תנועת השיפורים המדיניים: שאפה להביא לשיפור מצבו של מעמד הפועלים במאבק לשינוי המשטר הקיים, החל מתפיסת השלטון בכוח הנשק  וסילוק השליטים, הנהגת רפורמות כלכליות וחברתיות בכוח הכפייה (הקומוניזם) ועד הצבעה דמוקרטית לכל מוסדות השלטון, אשר תעלה לשלטון את מעמד הפועלים, שהם הרוב במדינה.  רעיונות נוספים :   שבירת המשטר הקפיטליסטי ע"י שביתה מקצועית, ורעיון הריסת מוסדות השלטון ושיחרור החברה מכבליו של שלטון,  ואז יתנהג כל  יחיד, באופן רציונלי וחיובי, יותר מאשר כל  שלטון.

             מהפיכות קומוניסטיות במדינות רבות בעולם, הביאו למשטר רודני וריכוזי נוקשה וחסר פשרות, עד שהוחנקה בו כל יוזמה להקמתם ולהפעלם של מוסדות ארגוניים עצמאיים של פועלים, כגון, איגודים מקצועיים, קואופרטיבים ועוד.  המסגרות שהוקמו, הוקמו ע"י השלטון הריכוזי המרכזי, עבור הפועלים, אך פעלו מטעם השלטון המרכזי, ללא  כל עצמאות לפועלים. 

             במדינות המערביות המתועשות, קדם הליברליזם למהפיכת הפועלים, והניח יסודות חזקים של חופש לפרט ומשטר דמוקרטי, תוך שמירת הקנין הפרטי.  הסוציאליזם הביא  להלאמת ענפים שלמים רק עפ"י החוק, תוך מתן פיצויים מתאימים, צמצום הפערים הכלכליים באמצעות הטלת מיסים סלקטיבית, מס הכנסה פרוגרסיבי, מס רכוש, מס עזבון, טיפוח השכבות העניות והנחשלות, באמעות חקיקת רווחה: ביטוח בריאות ממלכתי, ביטוח אבטלה, פנסיה ממלכתית, חינוך חינם, מס הכנסה שלילי ועוד.    בארצות בהן היה משטר ריכוזי ואף עריץ, הנהיגו משטר סוציאליסטי, ע"י תפיסת השלטון בכח המהפיכה, שלרוב היה מלווה בשפיכות דמים רבה (בריה"מ, סין, קובה).  בארצות אלה הולאם הרכוש בכוח בלא כל פיצויים, תוך השמדתם הפיזית של בעלי הרכוש או שלילת זכויותיהם האזרחיות.   המשטר הסוציאליסטי החדש, שם דגש על שיוויון כלכלי של ההמונים, אך לא על זכותם לחופש, במובנו המערבי.

 

            ארצות קולוניאליסטיות כוונו את המאמץ למלחמת שחרור לאומי, וכן נגד זכויות היתר של נציגי העם השליט, שבידו רוכזה העוצמה הכלכלית של המושבה.  אך, את ההון, תפסו בני האליטה המקומית,  ויצרו שלטון לאומני-סוציאליסטי.

 

            הסוציאליזם בהתגשמותו היווה מזיגה מגוונת של שני מרכיבים עיקריים: שיוויון כלכלי וחברתי ושיוויון משפטי ומצפוני (חופש אזרחי).

 

            על אף הפילוג והמיגוון הרב של המסגרות הסוציאליסטיות, רבים הישיגיה של תנועת הפועלים בעולם כולו: הקמת מסגרות יצוג חזקות בדמות איגודים מקצועיים, שביתות למען הטבת תנאי העבודה, אפילו תוך עמידה מול צבא ומשטרה. 

             תנועות סוציאליסטיות הגיעו גם לשיתוף בינלאומי ביניהן. ב-1864 הוקם האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון (בידי מרקס ואנגלס), שאמור היה ליצור את הבסיס לעזרה הדדית בין התנועות הסוציאליסטיות הארציות השונות, בסיסמא: "פועלי כל הארצות התאחדו, כי אין לכם מה להפסיד אלא את כבליכם".  ההנחה היתה שהאינטרס המשותף למעמד הפועלים גובר על הקשר של המעמד הפרולטרי בארץ מסויימת (מבחינה אתנית, תרבותית, השכלתית, כלכלית ולשונית), אל המעמד הקפטיליסטי באותה ארץ.   לאחר שנוצרה סולידריות בינלאומית של תנועות הפועלים,  התעורר ויכוח לאחר המהפיכה הקומוניסטית ברוסיה.  מנהיגי המהפיכה ברוסיה, שיכורי הנצחון, תבעו לייצא את המהפיכה הסוציאליסטית, לעולם כולו ודרשו מתנועות הפועלים בעולם, לסגל את התאוריות שלהם, לגבי הדיקטטורה של הפרולטריון באמצעות מהפיכה אלימה  וכן התארגנות חשאית של תאים נבחרים שיחדרו לכל זרועות השלטון, הצבא, האוניברסיטאות, האיגודים המקצועיים והאינטליגנזציה.  הקומוניסטים החלו לשלוח מבריה"מ, סוכנים ותועמלנים כדי להקים תנועות קומוניסטיות בארצות אחרות ולייצא את המהפיכה לעולם כולו. מטרה ראשונה לחתירות, שימשו המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים שבכל מדינה ומדינה.

             בעולם המערבי-הדמוקרטי, הביאו, המשבר הכלכלי מ-1929, מלחמת העולם השניה ותקופת השיקום הארוכה באירופה, לפשיטת רגל של הקפיטליזם הקלסי שבסיסו, הישענות על  היצע וביקוש, כווסת אוטומטי ויעיל של המשק, וכן,   אבטלה מתמדת לשם ויסות היצע וביקוש.  את מקומם תפסו רעיונות של תעסוקה מלאה, התערבות המדינה בתהליכים הכלכליים של המשק, מערכת מסועפת של ביטוח לאומי, התערבות הבנק הממלכתי ועוד.  באותו זמן נאבקו האיגודים המקצועיים במטרה לגבש עוצמה פוליטית רבה והתקשרו עם מפלגות במטרה לכבוש את השלטון בפרלמנטים.  במדינות רבות באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הגיעו מפלגות סוציאליסטיות לשלטון, בכוח הבחירות הדמוקרטיות (ארצות סקנדנביה, הולנד, אוסטריה, גרמניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, סיננגפור, מלטה ועוד).    במדינות אחרות התחוללו מהפיכות פנימיות (סין, קובה), או שיובאו אליהן המהפיכות מבחוץ (הדמוקרטיות העממיות של אירופה, צפון קוריאה וצפון וייטנם).  במקביל התפתחו ארגונים בינלאומיים של הפועלים: אינטרנציונלים של איגודים מקצועיים של מפלגות סוציאליסטיות, של איגודי ספורט פועלים ושל תנועות קואופרטיביות, כמסגרות בינלאומיות חזקות וסולידריות, המגישות עזרה רבה למפלגות אחיות בארצות העולם השונות.  ל"אומות המאוחדות" מסונף "ארגון העבודה הבינלאומי" המבוסס על חברותם של 3 גורמים שווי ערך: נציגי הממשלות, נציגי המעבידים ונציגי העובדים.  תנועת הפועלים מוכרת כמייצגת את האינטרסים של חלק נכבד מאוכלוסיית העולם.  התנועה הסוציאליסטית נשענת על ערכים כמו חופש הפרט, לדבר, לכתוב, להביע לשכנע (בארצות הקומוניסטיות היה דיכוי של החופש); הצדק כאינטרס המייצג את הכלל, מה שטוב לכלל הוא הצודק.  דמוקרטיה לטובת מעמד העובדים; שיוויון כלכלי, חלוקה מחדש של העוגה הלאומית בצורה שוויונית יותר, שוויון זכויות אזרח; שיוויון בהזדמנויות ושוויון ערך האדם.

             קמו איגודים מקצועיים רבים, לעיתים יריבים ומתחרים, אשר הפכו לקבוצות לחץ, שהאינטרס הצר של חבריהם, גבר על הדאגה לחברה בכלולתה.  בחתירתו להישגים מקצועיים בשביל חבריו, ויתר האיגוד המקצועי המערבי, על העקרון הכולל והרחב ביותר, של השווויון עם חבריו למעמד, שבאיגודים האחרים.  מדובר בדרישות להעלאות שכר,  שיכלו לפגועי ברמת החיים הכללית  של היתר.  בדרך אל רפורמה כלכלית או אגררית, על מנת לבצע שיוויון כלכלי לכל, והעברת הרכוש לרשות הכלל, התקיים  בזבוז, חוסר יעילות, חוסר אחריות, שחיתות וחוסר ידע. היכולת לנהל מערכות ציבוריות מורכבות ביעילות ובחסכון, לטובת הכלל ובשמו, מהווה עד היום מבחן קשה וחשוב של המערכת הסוציאליסטית.  המנהיג הצומח מהמעמד הקפיטליסטי  שואב את כוחו,  מהעוצמה האדירה של רכוש הכלל והסכמת הכלל.  השלטון הכלכלי, החברתי והמדיני מופקד בידיו ובידיה של שכבה טכנוקרטית חדשה, בעלת עוצמה אדירה, אשר רק בה תלוי הביצוע של המטרות הלאומיות והחברתיות.   במשטר סוציאליסטי דמוקרטי ניתן לפקח על רמת הביצוע והיעילות, באמצעות בחירות, פרלמנט, עתונות חופשית וביקורת. בארצות המערביות, בעיקר,  קמה תנועת מרד, נגד הסתאבות בתיפקודו של הסוציאליזם המסורתי, בשם "השמאל החדש".  תנועה זו לא הצליחה עד כה במתן פתרונות נאותים לבעיות.

 מקורות: "ההסתדרות", מאת  דב בן-מאיר, הוצאת כרטא, 1978.

             "ההסתדרות הכללית, מבנה ופעולות", מאת גבריאל ברטל,  1988.

              לקסיקון  פוליטי של מדינת ישראל, 1998.

 

יפה נקר

Yaf_n@netvision.net.il

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תולדות ההסתדרות / מאת יפה נקר

  1. פינגבאק: דווקא – הבלוג של ירון בן-עמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s