"העליה הראשונה" לארץ-ישראל בעת החדשה 1904-1882 / מאת יפה נקר

הכנסת

                                                    ספריה – שירותי מידע                                                    

  ירושלים, ל' בסיון, תשס"ג30 ביוני 2003 

                          טקס לציון 120 שנה ל"עליה הראשונה" והתקומה הציונית, בכנסת – 15.7.03 

"העליה הראשונה" לארץ-ישראל בעת החדשה 1904-1882  *

הנושאים: "מזרחה אל ציון" – הציונות המעשית טרם  יסוד ההסתדרות הציונית; עלית יהודים מתימן מ-1881;  הקמת אגודות לישוב א"י במזרח אירופה; קונגרס פוקשן ברומניה; הפלגת האניה טטיס לא"י; קבוצות יהודים מאורגנות מייסדות מושבות חקלאיות בא"י; תקנון המושבות; יחס השלטון התורכי; הברון רוטשילד מבסס את המושבות; חובבי ציון; חקלאות ותעשיה עברית במושבות; היקבים; תחייה תרבותית עברית בא"י; תחיית השפה העברית; חינוך עברי, בתי-ספר וגני-ילדים עבריים במושבות; התפתחות עיתונות; ספריות ציבוריות;  מסורת השירה בצוותא. המושבות הראשונות ראשון לציון, ראש-פינה, זכרון-יעקב; המושבות והחוות החקלאיות שנוסדו בשנים 1882-1904.  

                                                          

"מזרחה אל ציון" 

ה"עליה הראשונה" לא"י בעת החדשה, 1882-1904, היתה חוליה בשרשרת העליות לא"י בכל הדורות, שיבת-ציון חדשה ומאורגנת, שיצרה את ראשית ההתישבות החקלאית העברית בא"י.  בתקופת "העליה הראשונה" גדל הישוב היהודי בא"י ל-55.000 נפש, מהם כ-5000, בישובים חדשים חקלאיים, שהוקמו ע"י המתישבים. ב-1882, מנה הישוב היהודי בא"י 26.000 נפש והיה מרוכז ברובו בערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה, צפת, ומיעוטו ביפו ובחיפה. הישובים שהוקמו ע"י מתישבי העליה הראשונה, ממטולה ובני-יהודה ועד באר-טוביה, ומוצא במבואות ירושלים, יצרו את התשתית להתיישבות חקלאית יהודית מודרנית בא"י, בעלת ציביון לאומי-עברי, ושימשו דוגמא לדורות הבאים. במושבות הוקמו בתי-ספר עבריים, אשר לימדו בשפה העברית, ונוצר דפוס "היהודי הארץ-ישראלי" עם החזון הלאומי-עברי. הרוח הלאומית ותחושת השליחות, תחיית השפה העברית, רעיון ייסוד חברה מתוקנת וישובים חקלאיים למופת בא"י, היו מושא העליה הראשונה והניחו את התשתית הכלכלית, החברתית והתרבותית לעליות שאחריהן. ההתישבות היהודית בא"י נשענה על האידיאולוגיה של מבשרי ציון ותנועת חיבת ציון, שהאמינו שהתישבות חקלאית בא"י היא הדרך היחידה לגאולת הארץ, ופתרון לבעיית המוני העם היהודי, הסובל מפרעות ורדיפות בגולה. "העליה הראשונה" מימשה ציונות מעשית ורוחנית, בטרם נוסדה ההסתדרות הציונית. "העליה הראשונה", לא זכתה לאותה הילה של חלוציות וגבורה, כפי שזכתה לה העליה השניה (1904-1914), שבימיה נוצרה תנועת הפועלים בא"י, וממנה צמחו מנהיגים בולטים וסופרים חשובים.   

"העליה הראשונה" היתה עליה של מתישבים יהודים בעלי שאיפות אידאליסטיות ונאמנים למורשת האבות, שהפכו לאיכרים במושבות שהקימו בא"י, כמפלסי הדרך. עיקר העליה היתה של  יהודים מרומניה, מרוסיה, הביל"ויים, חובבי-ציון, יהודי תימן שעלו מ-1881, ועליות מצפון-אפריקה, תורכיה, ארצות הבלקן, פרס ובוכרה, אשר תרמו את חלקם בפיתוח הערים  בא"י,  ואף הצטרפו למושבות.  בבואם לא"י מצאו ישוב יהודי, שסייע בידם בצעדיהם הראשונים, אך גם חשש בפני צמצום כספי החלוקה. 

ב-1881 החלה  עליה של יהודים מתימן לא"י, עליית "אעלה בתמר", בת כ-200 יהודים שהתיישבו בירושלים, ביפו, ברחובות (שעריים) ובראשון-לציון (1909). עליה של בודדים ומשפחות מתימן לא"י, נמשכה לאורך כל הדורות. העליה  ב-1881 היתה מאורגנת, ויצרה בסיס לקליטתם של עולי תימן בהמשך. המניע לעליה היו כיסופים משיחיים ודתיים, ודרכם לא"י כללה מסע רגלי של מאות קילומטרים, התנכלויות של שודדים, והפלגה מעדן, דרך ים-סוף ותעלת סואץ, עד נמל יפו. בין מנהיגי יהדות תימן נימנו, רבי יוסף מסעוד, רבי יחיא בן יוסף צארום, רבי יוסף בן משה עראקי כ"ץ, ובנו רבי שלום בן יוסף עראקי. מ-1890 הגיעו גלי יהודים נוספים מתימן  ומנהיגיהם, הרב שלום אלשיך, הרב אברהם אלנדאף, ואחרים.  עולי תימן יסדו את שעריים, מחנה-יהודה, נחליאל, וכן  שכונות יהודיות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. הם היו עירוניים בעיקרם, והתמחו במקצועות החציבה, הסיתות והבנייה, ונודעו כחרוצים.  עולי תימן הצטרפו אל הקהילה הספרדית הוותיקה ובעלת ההשפעה בירושלים, אך לא התערו בה, למרות המסגרת האירגונית המשותפת.  הם התארגנו סביב חיי הרוח, בתי-הכנסת ומוסדות החינוך של העדה התימנית.  עליות יהודים מתימן לא"י, נמשכו,   והרחיבו את השכונות הותיקות של יהודי תימן.  ב-1904 היוו יהודי תימן, כ-5% מכלל הישוב היהודי בא"י.  

קבוצה יוצאת דופן בעליה הראשונה, היתה קבוצת הבילו"ים, צעירים עם רעיונות של לאומיות מודרנית וחילונית, בעלי חזון גדול של בנין המולדת על יסודות שיתוף והגשמה עצמית. הם שאפו להקמת מושבות חקלאיות ותעשייתיות לדוגמה, להקמת בתי-חרושת, למסחר, להגנה בנשק, לתכניות מדיניות, לתחיה לאומית, כלכלית, רוחנית, וחברתית של העם העברי בא"י, ולעקרונות חיים חדשים. הביל"ויים היו סמל ומופת לעבודה עצמית ודבקות ברעיונות חברתיים-לאומיים מהפכניים. הם היו בין מניחי היסוד להתישבות חקלאית עברית ולהתארגנות של פועלים. ———- 

קדמו ל"עליה הראשונה" לא"י, עליות חסידים ופרושים לגליל ולחברון ב-1777, עליית יהודים מצפון-אפריקה ותורכיה אל הגליל, יפו וירושלים, עליית תלמידי הגר"א לגליל ולירושלים, עליית יהודים מכורדיסטאן ומסוריה לטבריה, עליות ממרכז אירופה, מערב אירופה וממזרח אירופה.  גלי עליה אלה גיבשו את הישוב הישן, על עדותיו, מוסדותיו ומשטרו, וקבעו את החלוקה: יוצאי אירופה – "אשכנזים", יוצאי ארצות האיסלם – "ספרדים.  כל עליה הוסיפה נדבך לבנין הישוב בא"י.———- 

"אגודות לישוב ארץ-ישראל "

ניצניה של התנועה הלאומית היהודית הופיעו במהלך המאה ה-19 באירופה, והשתקפו בכתביהם של "מבשרי הציונות" הרבנים צבי הירש קלישר ויהודה אלקלעי, דוד גורדון, יחיאל מיכל פינס ופרץ סמולנסקין. משנתם היתה גאולת ישראל ותקווה משיחית, ותכניתם היתה – יישוב א"י על-ידי עבודת אדמה. רובם היו שומרי מצוות שדחו את רעיונות ההשכלה. שורשי הציונות המעשית התרכזו ברוסיה, פולין, רומניה וגליציה, בהם היה ריכוז  של רוב היהודים באירופה, שסבלו מהשפלות, גזירות ופרעות.  בעקבות רצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב-1.3.1881, ע"י ארגון טרור שאחת מחברותיו היתה יהודיה, פרצו פרעות גדולות נגד היהודים ברחבי האימפריה, בחסות השלטון: "סופות הנגב", שנמשכו כ-3 שנים. הפרעות 1881 ברוסיה, גרמו לזעזוע עמוק שהביא להקמת עשרות "אגודות לישוב א"י", ברחבי מזרח-אירופה, שמטרתן "יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה", כשלב ראשון בדרך למדינה יהודית. גם לורנס אוליפנט, חבר הפרלמנט האנגלי דחק ביהודי אירופה, לשוב לארץ האבות  ולהתישב  בה.  

"דרך מוינשט לארץ-ישראל" 

 המוני היהודים הגיעו למסקנה בצורך למצוא מקלט מפני הפרעות, ולעזוב לאמריקה או לא"י. יהדות רומניה העדיפה התישבות בא"י, על פני התישבות באמריקה, מחשש שגם באמריקה תצמח אנטישמיות, אשר תכריח את היהודים להתבולל. הם ראו בהתישבות בא"י, אתחלתה דגאולה, ומלכות דוד תופיע  רק לאחר יישוב א"י. הם אמרו שעיקר הבעיה היהודית, היתה הפיזור של היהודים, והיעדר ריכוז  במקום משלהם.  

ראשי התומכים בעליה לא"י, היו קלישר, אלקלעי, יוסף נטווק וברוך בן-יצחק מטרני, אשר הביאו להתארגנות של יהודים מרומניה לעליה לא"י.  קבוצות של משפחות יהודיות התארגנו  לעליה לא"י, בערי רומניה ניקרשט, טאקוץ, איוושטר, גאלאץ, פיטרא-ניאמץ, רישא, מוינשט ובאקו. "האגודה ליישוב א"י ע"י עבודת אדמה", מהעיר מוינשט, הוציאה את התכנית לפועל. 

 "דרך מוינשט לארץ-ישראל", ביטוי שרווח ביהדות רומניה, אשר הובילה את ההתארגנות לעליה לא"י, כאשר כינסה ב-30 בדצמבר 1881, בפוקשאן, קונגרס כלל-ארצי לכל אגודות ישוב א"י, שבחר וועד מרכזי ליישוב א"י, כמוסד מרכזי לישוב א"י. הוועד כלל 4 ועדות: להתישבות, כספים, תקנון, והגירה. בקונגרס השתתפו כ-50 נציגים מ-32 אגודות, כולל אורחים, נכבדים, ועתונאים. בפברואר 1882 התפרסם תקנון הועד המרכזי ליישוב א"י, ובו 149 סעיפים המסדירים את הניהול השוטף והמעקב, וטפסים לניהול הכספי.  יו"ר הוועד המרכזי,  היה אייזק לבל, מזכיר שמואל פינלס, גזבר ראשי יעקב ניישץ. מטרת הועד המרכזי ליישוב א"י, היתה להקל על הגירת יהודים לא"י, וגיוס הכספים. 

 יהדות רומניה היתה הראשונה שמיסדה את פעולות האגודות ליישוב א"י, ע"י הקמת הוועד המרכזי לישוב א"י, וע"י שליחת נציג לא"י, לרכישת אדמה למושבה בא"י. בח' באב תרמ"ב-24.7.1882 רכש נציג יהדות רומניה דוד שוב, את אדמת ג'אוני (ראש-פינה). במאי 1882 הגיעה לא"י קבוצת החלוץ לעליה הראשונה, שמנתה חמש משפחות יהודיות, שהצטרפו  לדוד שוב, והמתינו בצפת, להגעתן של יתר המשפחות באוגוסט 1882.  הוועד המרכזי והאגודה ממוינשט, שכרו את האניה "טטיס", שהפלגתה מגאלאץ לא"י ב-20 אוגוסט 1882, פתחה את ההעפלה לא"י, עם 228 יהודים, 50 משפחות  בדרכן להקמת ראש-פינה וזכרון-יעקב.  

הפעילות ההתישבותית בא"י נדחתה לסוף תרמ"ב-1882, היות ותרמ"ב היתה שנת שמיטה. באניה "טטיס" שהגיעה לא"י סמוך לראש-השנה, הפליגו לא"י משפחות חברי האגודות מרומניה, קבוצה ראשונה של מתישבים בא"י מ"העליה הראשונה".  עלייתם עוררה גל התלהבות והצטרפות של יהודים לאגודות, שמספרם  גדל לכמאה אגודות במזרח אירופה, עם מאה אלף חברים. תחילה הגיעו המתישבים לצפת ומאוחר יותר התפצלו והקימו את המושבות ראש-פינה וזכרון-יעקב. הוועד המרכזי לישוב א"י מימן את הקמת המושבה זכרון-יעקב. הקמת ראש-פינה מומנה ע"י  האגודה במוינשט, שרכשה את האדמה ממשפחות ג'יאוני.  

 בהפלגת האניה  טטיס וב-3 הפלגות נוספות, הגיעו כ-600 עולים מרומניה, שהיוו  כ-60% ממתישבי המושבות הראשונות. האגודות של מוינשט  ובראילה  פירסמו  שהיהודים שבים לא"י,  כדי להניח אבן-פינה למדינה חדשה,  וקראו לכל היהודים להצטרף. 

  תקנון הוועד המרכזי לישוב א"י,  קבע שגיל המתישבים בא"י יהיה 20-25, בעלי תעודת יושר וכשרות רפואית, אשר יפקידו הפקדה של אלפיים פרנק. חסרי יכולת כלכלית, ידורגו ע"פ נסיונם החקלאי: תושבי כפרים חקלאיים, עובדי כפיים וחסרי מקצוע. כל מושבה תאוכלס ב-150 משפחות איכרית לפחות, עם רופא, שוחט, מיילדת ומדריך חקלאי. במושבה יוקם בית-ספר, בית-מרחץ ובית-קברות. לכל חמש מושבות יוקם בית-חולים.  הישובים ינוהלו ע"י ועד מקומי ותקנון שיקבע את זכויות וחובות המתישבים. הועד יספק דמי מחיה למתיישבים בשנה הראשונה, ועזרים להקמת משק חקלאי. במושבות תונהג צניעות בהופעה, ייאסר העיסוק בהלוואות וקבלת הלוואות, ועוד. ההתישבות בעליה הראשונה התנהלה עפ"י תקנון וחובות, לגבי עבודת אדמה והתיישבות קבוצתית. 

המתישבים החרדים התיישבו במושבות: ראש-פינה, פתח-תקוה, יסוד-המעלה, פרדס סומיל, נס-ציונה ומזכרת-בתיה.  המתישבים הדתיים התיישבו במושבות: ראשון-לציון וזכרון-יעקב.  קבוצה קטנה של יהודים חילוניים – הביל"ויים (התישבו בעיקר בראשון-לציון וגדרה) זכתה להיות במוקד העליה הראשונה, למרות מספרם המועט ועזיבה של רבים מהם. 

 השלטון התורכי, היה חשדן לגבי עליית יהודים לא"י, וכבר בנובמבר 1882 סגר את שערי א"י בפני עליית יהודים, והתנכל לרכישת הקרקעות ולבנין המושבות, מחשש בפני התגבשות שאיפות לאומיות בקרב הישוב היהודי. הזרמת הכספים למושבות נפסקה והן פנו לקהילות היהודיות בגולה, בבקשת עזרה. בספטמבר 1883 הוחלט על העברת הטיפול במושבה זכרון-יעקב, לידי הברון בנימין  אדמונד דה-רוטשילד, ונפסקה פעילות הוועד המרכזי לישוב א"י.  

בהתישבות היתה תמותה גבוהה בלידות ומחלות, מ-35% עד 70% ביסוד-המעלה, שסבלה מקדחת וסרבה להתפנות (משפחת אורנשטיין שכלה 13 מתוך 14 ילדיה). היעדר נסיון חקלאי ומיעוט אמצעים במושבות העליה הראשונה, הביאו למשבר ומצוקה בהתישבות. הברון רוטשילד ("הנדיב הידוע") ביסס את המושבות והרחיב את שטחן, מ-1883. המושבות העצמאיות, רחובות וחדרה, שנוסדו ב-1890 ע"י אגודות חובבי ציון, פנו לעזרתו של הברון, בעיקר חדרה, שסבלה מתמותה גבוהה עקב מחלת הקדחת. ב-1899 נחתם הסכם בין הברון רוטשילד לבין חברת יק"א (חברה של הברון), לפיו החסות על המושבות, תעבור ליק"א. המתישבים ראו בכך זניחת המפעל ההתישבותי ע"י הברון וסכנה להמשך קיומו, אך בהמשך נוכחו כי השינוי תרם להצלחת המושבות. יק"א הנהיגה חסכון בהוצאות ובכח אדם, התאמה לתנאי השוק  והקפדה על התקציב.  

בנובמבר 1884 התכנסה בקטוביץ בגרמניה, ועידת יסוד של "חיבת ציון", והלפיד הציוני עבר למנהיגות יהדות רוסיה. רעיונות חיבת-ציון – תחיית עם ישראל ע"י שיבה לציון וחידוש חיי העם במולדת שתיבנה מחדש. רעיונות חיבת-ציון נכתבו בחוברת "אוטואמנסיפציה" של י.ל. פינסקר, ב-1882. בועידת קטוביץ ב-1884 הוחלט להקים את "אגודת מונטיפיורי להתפשטות עבודת-האדמה בין היהודים ע"י תמיכה במושבות בארץ הקדושה", פעולה כלל-ארצית למען א"י, בשיתוף הברון רוטשילד.  נשלחה משלחת לא"י לבדיקת מצב המושבות, שלא היו בחסות הברון, ונקבעה קיצבה חודשית למושבות. שתי אגודות חובבי ציון, אגודת ביאליסטוק ואגודת וארשה, היו פעילות בהתישבות בא"י. לאגודת ביאליסטוק היה קשר ממשי להתישבות בא"י, מתוכה יצאו 32 משפחות להתישבות בפתח-תקוה. אגודת וארשה סייעה לביל"ויים בכספים ובעידוד אגודות אחרות לאיסוף כספים להתישבות בא"י. בשנים 1882-1887 הקימה חיבת-ציון בגלגוליה השונים, 22 מושבות וחוות חקלאיות, כינסה ארבע ועידות ארציות ובינלאומיות, חבריה היו בין מקימי המושבות הראשונות.  בגל התישבות זה נטלו חלק קהילות ממזרח אירופה, תימן, מרוקו וארצות המזרח התיכון. בקרב חובבי ציון היו חילוקי דעות בין הנוטים לדת, לבין הנוטים לפלורליזם. אגודת "בני משה" ומנהיגה אחד-העם, פעלה בגולה להפצת הרעיון הלאומי ולהתפשטות השפה העברית, יסדה בא"י את הוצאת הספרים "אחיאסף" שהיתה המו"ל של "השילוח", וחבריה היו רוב באגודה "מנוחה ונחלה", שהקימה את רחובות ואת חברת שיווק היינות "כרמל". חיבת-ציון הצטרפה אל ההסתדרות הציונית. 

           תנועת ה"מזרח"י" (מרכז רוחני), נוסדה ב-1902 כמסגרת של הציונים הדתיים בתנועה הציונית, כנושאת הדגל של הציונות הדתית, לתכנית מעשית לשיבת ציון והתישבות  בא"י.  

המתישבים בא"י היו חדורים בתחושה היסטורית של תקופה חדשה בשיבת ציון, כבימי עזרא ונחמיה, כגרעין למדינת העתיד של העם היהודי, והחליטו להתמודד עם האתגר הגדול של בנין ישוב חדש על אדמת א"י, כחקלאים המתפרנסים מיגיע-כפיהם, על אף חיי הסבל והתלאות הצפויים להם. מקימי המושבות הראשונות היו המייסדים של החקלאות העברית בא"י. בעלייה לא"י היתה שבירה של מעגל הנדידה וההגירה מארץ לארץ, שהיתה מנת-חלקם של יהודים במהלך הדורות. חידוש הקשר לאדמת א"י ע"י המתישבים, היה כסיירת לפני המחנה.  למושבות נקבע צביון דתי מובהק מראשית הקמתן, עובדה שמצאה את ביטוייה גם בתקנות של המושבות הראשונות. אורח החיים הדתי נשמר במושבות במשך שנים רבות, בעיקר בפתח-תקוה, יסוד-המעלה, משמר-הירדן, ראש-פינה, עקרון.  בחלק מהמושבות גברה הרוח החילונית.   

 סימן ההיכר של העליה הראשונה היה הרוח הלאומית, תחיית השפה העברית, רעיון ייסוד חברה מתוקנת וישובים חקלאיים למופת בא"י. אך היו גם גילויים של תמיכה בתכנית אוגנדה, ועזיבה של חלק מהמתישבים לאמריקה ואוסטרליה, העסקת פועלים ערבים, וגם הישענות כלכלית על תמיכות של אישים וארגונים בחו"ל. במושבות הברון העסיקו פועלים יהודים ושילמו להם שכר גבוה יותר. אנשי העליה סבלו מקשיי אקלים, מחלות, חוסר התמצאות בתנאי הסביבה, חוסר שליטה בשיטות חקלאיות, התנגדות השלטון התורכי לעלייה  ולרכישת קרקעות והקמת היישובים, חוסר אמינות של מתווכים, התנכלויות של השכנים הערבים והבדואים, חשש של הישוב היהודי הותיק, שהתמיכה במושבות תקטין את כספי החלוקה שלהם. ביקורת מצד הישוב היהודי הותיק, על קיום המצוות במושבות, על קיום השמיטה בא"י, על תהליך חילון במושבות, ועוד. רבים מהמתישבים כשלו ועזבו, אך מרבית המושבות החזיקו מעמד ומספרן גדל בהתמדה, והן שימשו דוגמא למייסדי היישובים הבאים, שראו בא"י את הארץ היעודה, שעתיד האומה היהודית תלוי בה. 

 המתישבים רצו להוציא את לחמם מן הארץ, הם ניסו לגדל תבואה, נטעו כרמים וגידלו גפנים ליין, נטעו עצי זית, עצי שקדים, עצי פרי, פרדסים, הקימו תחנות חקלאיות נסיוניות, פיתחו חידושים בחקלאות, עיבדו את התוצרת החקלאית ומפעלים ליצור מזון, הפיקו שמן זית, חפרו בארות, פיתחו מלאכה ותעשיה, חרשות ברזל, התקנת מחרשות וכלי עבודה, יצור חביות-עץ ובקבוקים ליקבים, נפחות, חייטות, נגרות, מסגרות, סנדלרות, אריגה, יצור תמציות בושם, טחנות-קמח, ועוד. גאולת א"י ע"י רכישת קרקעות, כיבוש העבודה,  עבודה חקלאית, וקשר בל-ינותק לאדמה. מראשית ההתישבות, נטלו הפועלים הערבים חלק בעבודה במושבות, ונקבעו תקנות להעסקתם וכן מגורים שהוקמו בסמוך למושבות וחוזים שנתיים עם משפחות שהועסקו במושבות. בפתח-תקוה הוקם "הועד המשגיח על סדר העבודה”, שחילק פנקסי עבודה והקפיד על שעות העבודה של הפועלים. 

 מרבית המתישבים היהודים היו חקלאים, או חקלאים למחצה שעסקו במלאכה ותעשיה, עובדי יקב, בנייה, חינוך, ועוד.  גולת הכותרת של התעשיה במושבות העליה הראשונה, היתה היקבים.  הגדול ביקבים, היה בראשון-לציון, שנחשב אז, לשני בגודלו בעולם והגדול ביותר במזרח-התיכון. ב-1903 עיבדו ביקב של ראשון-לציון כ-3000 טונות ענבים. כן היתה ביקב, באר עמוקה ששימשה לשאיבת מים להנעת טחנת-קמח בבנין היקב. ביקב הותקנה הארה חשמלית ראשונה בא"י, הותקן טלפון פנימי, עם קו לבית הפקידות במושבה.  ביקב הועסקו 70 פועלים, פקידים והנהלה, רב  וכימאי,  וכן פועלים לבציר. שני יקבים פרטיים או מקומיים קדמו ליקבים במושבות, באחוזת לחמן בפתח-תקוה (יקב פרידמן), והיקב של מקוה-ישראל. פקידות הברון הנהיגה פיקוח והגבלות על השכרת חדרים והכנסת זרים למושבותיה, ולא ניתן היה בקלות להצטרף למושבות.  המושבות הנהיגו שמירה קבועה להגנתן, תחילה ע"י האיכרים ואח"כ על-ידי שמירה קבועה לרוב של  שומרים  צ'רקסים, מוגרבים וכושים. היו מקרים של שיתוף פעולה בתכנון התקפות על המושבות היהודיות ומעשי שוד, שבוצעו בסיוע השומרים. חולשתו של השלטון התורכי ואי יכולתו לשמור על הסדר, החריפו סכסוכי-שכנים, הסגות גבול, התנפלויות והתנכלויות לישוב היהודי. 

תחיה תרבותית לאומית-עברית

התרבות העברית של מתישבי העליה הראשונה נתפסה כמזוהה עם האידאולוגיה הלאומית, תוך עימות בין חילוניות ודתיות, אשר שתיהן היו שותפות להתעוררות הלאומית בא"י.  מטרת נושאי התרבות היתה להפוך את א"י לבעלת הגמוניה או בלעדיות על התרבות העברית, ע"י טיפוח ועידוד של יצירה תרבותית מקורית,  וכן ע"י תרגום  לעברית, השאלה, אימוץ והפנמה של רכיבי תרבות זרים, כספרות שירה ועיתונות, לועזים. התרבות העברית בתקופת העליה הראשונה, היתה כח דינמי ומעצב את גורלו של העם ואת התפתחותו.  היא התפתחה בהקשר לתרבויות אחרות וספגה לתוכה רכיבים מתרבויות אירופיות בעיקר, תוך שאיפה למלא את הצרכים התרבותיים של מכלול החברה היהודית. תרבות עברית היתה אפשרית רק בא"י, היות וא"י היא המולדת בה נוצרה והתפתחה בעבר התרבות הלאומית, ובא"י אין מעצורים להתפחותה של תרבות אוטנטית, לא כבגולה.  השפה העברית היתה שפת התחיה הלאומית והתרבות הלאומית, שפת התקשורת בין העדות השונות, שפה משותפת לכולם, וביטוי למקורות ולהסטוריה של האומה. מערכת החינוך העברי ואגודות ללשון העברית, היו המפיצים של התרבות העברית, בשפה העברית, בקרב תלמידים והורים. בתקופת העליה הראשונה התפתחה תרבות מקומית יחודית של הערים והמושבות,והיה גם לחץ אידאולוגי לגיבוש תרבות לאומית כלל-ארצית ומוסדות מרכזיים. 

התשתית לחינוך לאומי בא"י, הוקמה בזכותם של המחנכים והמורים במושבות, שפעלו לגיבושם של מוסדות חינוך, ספרי לימוד, תכניות לימוד, השתלמויות מורים, והקניית העברית. בית הספר הראשון בו לימדו בעברית, הוקם בראשון-לציון ב-1886 וכן גן-ילדים עברי ראשון ב-1898. בתי-ספר וגני-ילדים עבריים הוקמו גם ביתר המושבות וגם בערים.  הברון סייע ונשא בכל הוצאות החינוך, כולל מבנים מרווחים, אספקת ציוד לימודי, תשלום משכורות המורים. אך פקידות הברון במושבות, לא אהדה את המגמות הלאומיות בחינוך, ורק דבקותם של המורים במטרה, הביאה להצלחה של החינוך העברי.  בתי הספר במושבות העליה הראשונה, חרתו על דגלם נאמנות לשפה העברית כשפת הלאום המייחדת ומאחדת את עם ישראל, וכן הזדהות עם השאיפות הלאומיות של עם ישראל בא"י, לימודי הסטוריה של עם ישראל,  לימוד היצירה הרוחנית של גדולי האומה, הכשרה חקלאית, ולימודים  כלליים.  רוב מורי בתי הספר עסקו בחינוך תלמידים ומבוגרים. המתנגדים להוראה בשפה העברית טענו שחסרה התשתית המקצועית לחינוך לאומי מודרני בעברית, וחסרות תכניות לימודים, ספרי לימוד וספרי עזר למורים ולתלמידים, והכשרות מורים, ומחסור במלים שימושיות בעברית, שגרם לשימוש במלים לועזיות ולעברית מהולה ביידיש ושפות אחרות.   הסתדרות המורים נוסדה  ב-1903 בזכרון-יעקב. 

אליעזר בן-יהודה, "מורה המורים" אמר: "אם חפוץ נחפוץ בקיום הלאום.  אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים, עלינו לחנכם בשפה עברית ולעשותה – השפה העיקרית בחינוך בנינו".  

 הדיבור בעברית בא"י נעשה לסימן היכר של המתישבים בעליה הראשונה.  ימי העליה הראשונה, הם ימי תחיית השפה העברית, המורים לימדו בבתי-הספר את כל המקצועות בעברית, וגם שוחחו עם התלמידים בעברית במסגרת בית-הספר ומחוצה לו.  שאיפתו של אליעזר בן-יהודה, היתה להפוך את העברית לשפה הבלעדית של היהודים ולשפה הלאומית שלהם. הוקמו אגודות וארגונים להרחבת הלשון ולעידוד השימוש בה, הונהג הדיבור בעברית בבתי הספר ובתלמודי תורה (בירושלים), היתה הוראת עברית גם למבוגרים,  ובן-יהודה נתן דוגמא אישית בדיבור בשפה העברית בלבד. העברית נעשתה לשון הקשר בין חלקי האוכלוסיה היהודית הרבגוניים.  בן-יהודה לא זכה לשיתוף-פעולה מצד רבני א"י  ופרנסי הישוב הישן.  בעליה הראשונה התפתחה עיתונות, כחלק מהחיים החברתיים-רעיוניים בא"י. העיתונות הקיפה את כל פלגי הדעות השונות, הזרם הלאומי, הזרם הלאומי-דתי והישוב הישן. מעל דפי העיתונות התנהל מאבק כוחות חריף, בו כל פלג נלחם וניסה להשפיע על קביעת דמותו של הישוב היהודי, אורח-חייו ואופי מוסדותיו. העיתונות עמדה בחזית אחת למען המשך קיומו של הישוב, לעידוד העליה, ולשיתוף דעת הקהל היהודית העולמית, בסיוע כספי ומורלי ל

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "העליה הראשונה" לארץ-ישראל בעת החדשה 1904-1882 / מאת יפה נקר

  1. חנה הגיב:

    הבילו"ים בעליה הראשונה היו כ -5 אנשים בלבד שבאו מאירופה. כתבו שם של יישוב על שמם צומת נחשבים כאילו עשו דברים גדולים יותר מהתימנים, כאילו היו אלפים שהקימו את מדינת ישראל
    יהודיי תימן באו לפניהם,והרבה יותר מהם. עבדו למען הקמת המדינה ואין רחוב על שמם או נכתב עליהם שהיו הראשונים ממקימי מדינת ישראל.
    איך מסלפים את ההסטוריה. ראו מדוע שונאים את האשכנזים: גונבים לעדות אחרות את מקומם ומנכסים לעצמם מה שלא להם.
    מה דעתך לכתוב עובדות נכונות ולא שיקר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s