פרק ראשון

מאת: יפה נקר

המציאות הפוליטית מספקת לא אחת מצבים אירוניים וקומיים. היא מאופיינת בשינויים לבקרים, מצבי רוח פרטיים ולאומיים, שיתופי-פעולה מול מאבקי כח, הסכמות מול התנגדויות, חשיבות מול אדישות, נאומים חוצבי להבות מול פיהוקים וסמס"ים, אי-הבנות, הערות ביניים, ביקורת, לעג, השמצות. פילוגים, יריבויות, וגם חברויות פוליטיות. הכנסת היא מרכז העשיה הלאומי, היא שקופה, רגישה לאוירה הציבורית וגם משפיעה עליה. היא סוכנת של התרבות הישראלית ומהווה דוגמא ומודל לחיקוי, בעשייה, בחופש הביטוי והדעה, בהקצנה בויכוחים, ריבוי דעות, מפלגות, אישים, מגזרים ומאבקים.. הכנסת מבקרת את עבודת המערכות הממשלתיות והציבוריות. וגם חוטפת ביקורת ציבורית נוקבת. חברי הממשלה וחברי הכנסת זוכים להערכה על פועלם בקידום נושאים שונים וביקורת על כשלים ועמדות הם נמצאים בחזית החברה הישראלית, במרכז הבמה ומהוים ראי למה שנחשב טוב או רע במדינה ובחברה הישראלית.

בהומור יש קמצוץ אמת שנאמרת בצורה מבדחת, ואמצעי לתאור אירועים, הלכי רוח ודמויות. הכתוב הינו פרי ראייתי ההומוריסטית בתחומים הקשורים לפוליטיקת הבחירות, והמפלגות, עבדתי בכנסת במהלך 22 שנים. והכרתי חברי הכנסת מהמפלגות השונות ממספר כנסות, ומערכות בחירות לכנסת. המסמך נכתב בשלהי הכנסת ה-16 עם סיום כהונתה, ומציג הוואי ואוירה של פילוגים, נהירה בין-מפלגתית, מפלגות חדשות, פריימריס, מערכת הבחירות לכנסת ה-17, הרכבת הקואליציה, דיונים והתבטאויות.

המסמך כולל ביטויים ואימרות קצרות המחזיקות את המרובה ושייכים לעולם הפוליטי, מדברי חברי הכנסת מועמדים, פורשים ופרשנים. הכתוב מתייחס לכל מצב פוליטי, מפלגה, פוליטיקאי ומועמד, ולא למישהו מסויים, לא בהכרח הקשר רעיוני בשרשרת הדברים.

הקריאה יכולה לתרום להבנה של מצבים, מניעים, מגמות, מאוויים ודרכי חשיבה השייכים לעולם הפוליטיקה.

מקרא:
ח"כ – חבר הכנסת. ח"כית – חברת כנסת. חכ"ל – חבר הכנסת לשעבר.
מועמד – בבחירות לכנסת. נבחר – בבחירות לכנסת. בוחר – בעל זכות בחירה לכנסת.

כל הזכויות שמורות ליפה נקר. אין להעתיק או לשנות ללא אישור.

צחוקים

יוצאים לבחירות
פצצת הבחירות הוטלה.
רעידת-אדמה פוליטית ורעידות המשנה.
המפץ מתגלגל.
קובעים את סדרי הלוויה של הממשלה ושל הכנסת 16.
ח"כים "זורקים אבנים" על עצמם.
"אין מלך", איש הישר בעיניו יעשה.
מצטלמים לתמונת המחזור ה-16 בחליפות וחיוכים.
מה עם איזה תוספת וחו"ל לפני הפיזור?.
הבחירות מככבות בבורסה.

ח"כ: כשם שלזמרים אסור לזייף כך גם לפוליטיקאים אסור לזייף.
כאשר הפוליטיקאים מזייפים הקהל שומע.
ח"כ: העלאת אחוז החסימה לכנסת דומה לנוסעים באוטובוס
המודיעים לעומדים בחוץ, שאין יותר מקום.
בחירות במסלול הנשיא.
מה לא בסדר בי כשאני נכנס כולם קמים (הנשיא).

מפרגנים
ח"כ: שר הפנים אתה לא מתכוון לשינוי השעון, אלא לשעון של שינוי.
ח"כלית: באתי לכנסת ברגע של חולשה.
ח"כ: הכדור היחיד שעבר ליד אזנך היה כדור פינג-פונג.
ח"כ: גם מנגלה היה פרופסור.
ח"כ: עוד לא ראיתי אשה עם גבס ברחוב (הכחשה של אלימות במשפחה).
ח"כ: צריך לקיים יום נחמדות בכנסת, בלי קללות, הקנטות, עלבונות.
ח"כ: נכון, אתה ליגה ז'.
ח"כ לח"כ: אתה איש מאוס, קטן ומאוס.
ח"כ: אתה תולעת, אתה אמבה.
ח"כ לח"כ: אני לא עונה להערות שלך כשאתה לועס מסטיק בכזאת חרפה.
ח"כ: מה עשינו בישיבה? ישבנו ובכינו.
ח"כ: לא לקחתי את המוח

מעגל הקיום
חבר-הכנסת ניבחן ציבור.
הח"כים רצים למרחקים ארוכים.
הכנסת מועדון אקסלוסיבי.
גלגל הענק בכנסת,
ח"כים סובבים פעם למעלה ופעם למטה.
מי שלא בגלגל, לא קיים
הכסא חם
הכסא רועד.
כסאות מוסיקליים.
כסאות מתחלפים.
הבגד עושה את האדם, העוזר עושה את השר.
אלוהים לא חושב שהוא קלרק גייבל, יש חושבים שהם אלוהים.
ככל שקוף מטפס גבוה בעץ, רואים חלק גדול מישבנו.

מילת הקסם שרידות.
ראשית חוכמה להבחר לקדנציות הבאות.
ח"כ מצטיין, דובר רהוט, מתוחכם ומסוגנן.
יוזם דיונים ומבקר בכנסת.
כשפוליטיקאי ממצמץ, הבוחרים דומעים.

פוליטיקה אמנות הבלתי אפשרי,
ראי הנפש הלאומית.
כבוד כח כסף,
המון שלטון.
רואים מפה מה שלא רואים משם.

קיצור פגרות בכנסת, לא בבית-ספרנו.
הפרלמנט בפורטוגל עובד 87 יום בשנה, פה 100.
דוגמא ציבורית , למה מי מ….

מפת הדרכים לנסיעות לחו"ל.
ממשלה מעופפת.
מהדקים חגורה במטוס.
סובלים מנטל הזמנות.
נוסעים מתמידים.

שרים הם חלק בלתי נפרד מהכיסאות (אהוד בנאי).
יצאתי לחפש מלוכה מצאתי אתונות (יוסי שריד).
לא ברית ולא זוגיות (ש"ס ושינוי).

להיות מדינאי גדול, צריך קודם להיבחר
מאחורי נבחר, עיתונאי יועץ ומשרד פרסום.
הגיל לא קובע מ-20 עד 120.

ז'רגון פוליטי
זו לא נימה, זו אמירה !
הבטחתי, אך לא הבטיחותי לקיים.

שלום רב שובו.
אין תופסים אדם בשעת נואשותו.
לא היה מיפקד כזה טהור.
צל"ש לסיעת יחיד.

חוק עוקף חקיקה.
מחטף סוף עונה בכספים.
נקודת האל-חזור.
הבאנו גשר עליכם.
פירות הזלזול והסמוך
הישרדות פוליטית.
שחקן רכש.
מישור הקומבינות.
כרומוזום הקומבינה (חיים הכט)
רווח הון פוליטי.
להיטיב עם העם.
ללכת שבי אחריך.

מסכים עם כל מלה, אבל לא מסכים לכלום.
אני לוחש את מה שאני לוחש.
אני צועק את מה שאני מאמין.
מיכבסת מילים.

בחיר או בכיר.
נכס אלקטורלי.

חידושי לשון לכנסת ה-17:
קואליציה: יחדה
אופוזיציה: נגדה.
קואליציונר: יחדן.
אופוזיציונר: נגדן
קואליציונר ואופוזיציונר : יחדני ונגדני.

מפלגות בבחירות
המפלגה חותמת על תעודת קבורה לעצמה.
העיתוי הלא נכון להתנגש בקרחון.
תנועה חיה ובועטת.
הרגשות בליכוד "מעורב ירושלמי". .
תנועת שורשים עמוקים.
ליכוד בהדחקה.
שועטים קדימה.
זעקי תנועה אהובה.
המפלגה תמציא עצמה מחדש.
שתרד אל העם ולא תצליח לעלות ממנו. (דן בן-אמוץ).
מריבה משפחתית.
בלי דגש פרסונלי.
גירושים הוגנים, או גירושין מכוערים
אש המרד מהבהבת חלש.
אופוזיציה לא אידאולוגית.
אמונות ודעות נמסות במרכז.
שמאל וימין לוחצים במרכז
הסכמים חתומים בקרח.
מפלגת מצב-רוח (זמנית).
מפלגת סלט-ירקות.
מחלוקת בירושה שלא נולדה, במפלגה שלא נוסדה
יועצים פוליטיים הוגים מפלגות.

עונת הנדידה.
ח"כים בגרו ופורשים כנפיים
יוצאים לשווקים פוליטיים.
הולכים אחר השמש הזורחת.
קופצים לעגלה בנסיעה.
נוטשים ונוהרים לספינה.
הספינה טובעת מכובד מצטרפיה
מופע הדלת המסתובבת.
סובלים מפזילה קשה בעיניים.
המבט מופנה ימינה או שמאלה?
צריך לעשות סדר.

עת החרות הגיעה.
בית לא עוזבים,
מפלגה אינה בית חם.

תנודות גושים במפה הפוליטית.
אופנת חורף 2006, מפלגות חדשות.
רוצים להיות מספר 2 במפלגה זו או אחרת.
זמנית לא הולכים לחתונות, אבל משתדכים.
שידוכין בין מפלגות בחשש.
"גילינו חיבור אמיתי בינינו בראש ובלב".
ריח בחירות נודף מהשידוך.

ההתמודדות דו-ראשית.
פליטי כל השורות יתאחדו.
מותג הציונות איבד גובה.
קדימה לעבודה מלוכדת..

גירושין מכוערים.
זה לא את, זה אני.
שיחות מוטיבציה לפורשים.
פער בין דיבור למעשה.
שבוי בהצלחתו.
מתחייב להישאר במפלגתי.
לא חובר לענין.

אזכה באמון הבוחרים.
יש לי תמיכה עצומה בשטח.
המונים יחזרו אלי הביתה.
מלטף את הכרס הפוליטית בסיפוק.
מחזרים אחר סיעות יחיד, כסף וזמן תעמולה.
מבוקשים מועמדים אמיתיים, איכפתיים, מזדהים.

תקוות חדשות.
כלכלת בחירות.
רשימות חיסול במפלגות
הבית נשרף, התרסק, אבא התגרש מאמא
נוטשים בית דולף וחלונות שבורים.
אישים במקום מצעי בחירות.
כסאות מרופדים שלל רב.
אידיאלים משתנים.
למות למען האידאל הלא נכון.
אין בעיה כה חשובה שאי-אפשר להתעלם ממנה.
מי ימלא מקום שרים וח"כים בחתונות ובריתות.
מגייסים כוכבים ומועמדים.
מודעה גיוס מועמדים לכנסת ה-17: דרושים ישרים, נאמנים, לב טוב, אפשרי נכים, חרשים, אילמים, עיוורים, נשים חד-הוריות.
עורכים סקרים על כל מועמד
חושבים קדימה.

נבחן ציבור
נבחני ציבור המפלגות.
צ'ילבות בצמרת.
האהבות והשנאות הגדולות בפוליטיקה
האוחז במיקרופון.
הם רוקדים על הטיטאניק.
הריקוד האחרון שלהם.
רוממות המפלגה בגרונם.
המרד ועונשו
שלום בית או מלחמה מבוקרת.
פרץ רגשות.
המורה לאנגלית.
הנבחר מפטפט את עצמו לדעת.
מוכרים כל תפקיד לשלושה.
המגמה נכונה,
זה יכול להשתנות.
סמכו עלי, נסיון, הצלחות, יכולות, גיל.

כנס שדרות
בשנת בחירות נלכה לכנס שדרות.
נתמוך בשדרות ונצליח בבחירות.
הייד-פארק של העניים.
הוריקן הבטחות שוטף את הנגב.
הבורסה מחייכת שנית.

מצעים
למפלגה יש דרך.
מוצר חדש, טרם איבד את חינו בציבור.
כולם רוצים לנכס את מרכז המפה.
המנדטים הגדולים במרכז.
תאומי סיאם פוליטיים וכלכליים
המצע לא שמאל לא ימין.
מעורפל ומכיל הכל.
עתיד הבחירות במשרדי פרסום.
פיענוח מפת הקרב הפוליטית.
למזער נזקים.

מתמודדים בפריימריס
ח"כ: שרשימת החיסול היחידה, תהיה רשימת העוני.
ח"כ: שמעשינו ומחדלינו יקבעו את מקומנו ברשימה .
זמר: אם אבחר בפריימריס אביא איתי מנדט וחצי של מעריצים

ח"כ: כולם רובין-הוד.
ח"כ: מסתובבות כנופיות של רובין-הוד.
ח"כ: אני מציע נייר לקמוס לכל אחד.

מועמד: לא נוכל לתקן את העולם, אבל נשתדל
מועמד: אין לי מודל חיקוי. אני מודל לחיקוי.
מועמדת: כלבי השמירה של הדמוקרטיה לא נובחים על שחיתות בפוליטיקה

נשף המסכות של הפוליטיקה הישראלית.
עושים אודישנים לכוכב נולד בפוליטיקה.
בשטח, תפאורה, אוהלים, צריפים, מטות, מחנות. פעילים. אוהדים,
רשימות מועמדים ומועמדי קש.
כוורת שתוביל לנצחון,.
ג'ינגלים, מקרופונים, שלטים, חולצות, קסקטים, פליירים, נקניקיות.

הבמה לקידום עצמי.
מסירים את הכפפות כדי לנצח.
צפוף בפריימריס.
המרוץ לצמרת בעזרת יועצים אסטרטגיים.

המועמד דהוי עם מסר ראוי.
שיסתכל על עצמו בראי.
שיעשה חשבון נפש.
יש לו סיכויים קלושים עד קלושים מאד.
כולם ראויים, אני קצת יותר.
אני המתאים לעמוד בראש.
אני רץ למרחקים ארוכים.
אלוף העולם בריסוק מסגרות.
אלוף אלופים בקומבינות.
שינסה לצבור נקודות על חשבוני
אני רגיש חברתית, בטחונית ותומך בהתנתקות.
חברתי צומח משום, לא מקוויאר.

ההוא יש לו סיכוי אבל לא לזכות.
לא בנוי לעיסוק שוטף בתכסיסים פוליטיים.
חסר חוט שדרה מאוד אידיאולוגי.
אני אחזיר את הבוחרים הביתה.

אימת דילים משתלטת על המפלגות.
מועמדים על המדף, (לעת מצוא)..
מרכז נקניקיות.
הפריימריס מגובים במטריות
ונקניקיות
לפחות המיקרופון עובד.

דילים
מריבה משפחתית במפלגה.
בלי דגש פרסונלי.
גירושים הוגנים או מכוערים.

הנבחרת כוללת שועל, תן, תרנגולות ואפרוחים.
מלשינון מזהה פעילים נגד.
מי משתלט על המנגנון.
הברווז מניף סכין על השוחט.
תשובה למזרחיות של פרץ.
ליכוד מזרחי.
טוען לכתר.
פתטי, היסטרי פרנואידי.
לא מתמודד.
לא יוצא איתו למדבר עם מימיה אחת.
מצביע בעד הנגד.
שיחה גורלית.
מינויים פרסונליים.
משחק מכור.
כל משמיץ מלך.

אפילו המזכירה האלקטרונית שלו התלוננה עליו.
הישרדות פוליטית.
אין תופסים אדם בשעת נואשותו.
שחקני רכש
לסתום את החור.
הפנקס פתוח והיד רועדת.
רשימות דלמאטיות, הרוב לבן עם מעט נקודות שחורות (רוב אשכנזי בפריימריס).
קפצו על העגלה בנסיעה
מעגלה למרצדס

געגועים לוועדה המסדרת.
לא היה מיפקד כזה טהור.
נידחים, מפורסמים וכוכבים
בוחר בפריימריס: "רק לא הוא. הוא לא בא לחתונה של הבן שלי."
גבעת הפטרוזיליה, הראש למטה והרגליים למעלה.
(כינוי לתוצאות הפריימריס בליכוד)..
שימון תעזור לי (פרץ לפרס)
גיבושון לנבחרים, הרחקה למתנגדים.
"סימפוניית המרוץ" בפוליטיקה
הוואי ואוירה בבחירות לכנסת

פרק ראשון

מאת: יפה נקר

המציאות הפוליטית מספקת לא אחת מצבים אירוניים וקומיים. היא מאופיינת בשינויים לבקרים, מצבי רוח פרטיים ולאומיים, שיתופי-פעולה מול מאבקי כח, הסכמות מול התנגדויות, חשיבות מול אדישות, נאומים חוצבי להבות מול פיהוקים וסמס"ים, אי-הבנות, הערות ביניים, ביקורת, לעג, השמצות. פילוגים, יריבויות, וגם חברויות פוליטיות. הכנסת היא מרכז העשיה הלאומי, היא שקופה, רגישה לאוירה הציבורית וגם משפיעה עליה. היא סוכנת של התרבות הישראלית ומהווה דוגמא ומודל לחיקוי, בעשייה, בחופש הביטוי והדעה, בהקצנה בויכוחים, ריבוי דעות, מפלגות, אישים, מגזרים ומאבקים.. הכנסת מבקרת את עבודת המערכות הממשלתיות והציבוריות. וגם חוטפת ביקורת ציבורית נוקבת. חברי הממשלה וחברי הכנסת זוכים להערכה על פועלם בקידום נושאים שונים וביקורת על כשלים ועמדות הם נמצאים בחזית החברה הישראלית, במרכז הבמה ומהוים ראי למה שנחשב טוב או רע במדינה ובחברה הישראלית.

בהומור יש קמצוץ אמת שנאמרת בצורה מבדחת, ואמצעי לתאור אירועים, הלכי רוח ודמויות. הכתוב הינו פרי ראייתי ההומוריסטית בתחומים הקשורים לפוליטיקת הבחירות, והמפלגות, עבדתי בכנסת במהלך 22 שנים. והכרתי חברי הכנסת מהמפלגות השונות ממספר כנסות, ומערכות בחירות לכנסת. המסמך נכתב בשלהי הכנסת ה-16 עם סיום כהונתה, ומציג הוואי ואוירה של פילוגים, נהירה בין-מפלגתית, מפלגות חדשות, פריימריס, מערכת הבחירות לכנסת ה-17, הרכבת הקואליציה, דיונים והתבטאויות.

המסמך כולל ביטויים ואימרות קצרות המחזיקות את המרובה ושייכים לעולם הפוליטי, מדברי חברי הכנסת מועמדים, פורשים ופרשנים. הכתוב מתייחס לכל מצב פוליטי, מפלגה, פוליטיקאי ומועמד, ולא למישהו מסויים, לא בהכרח הקשר רעיוני בשרשרת הדברים.

הקריאה יכולה לתרום להבנה של מצבים, מניעים, מגמות, מאוויים ודרכי חשיבה השייכים לעולם הפוליטיקה.

מקרא:
ח"כ – חבר הכנסת. ח"כית – חברת כנסת. חכ"ל – חבר הכנסת לשעבר.
מועמד – בבחירות לכנסת. נבחר – בבחירות לכנסת. בוחר – בעל זכות בחירה לכנסת.

כל הזכויות שמורות ליפה נקר. אין להעתיק או לשנות ללא אישור.

צחוקים

יוצאים לבחירות
פצצת הבחירות הוטלה.
רעידת-אדמה פוליטית ורעידות המשנה.
המפץ מתגלגל.
קובעים את סדרי הלוויה של הממשלה ושל הכנסת 16.
ח"כים "זורקים אבנים" על עצמם.
"אין מלך", איש הישר בעיניו יעשה.
מצטלמים לתמונת המחזור ה-16 בחליפות וחיוכים.
מה עם איזה תוספת וחו"ל לפני הפיזור?.
הבחירות מככבות בבורסה.

ח"כ: כשם שלזמרים אסור לזייף כך גם לפוליטיקאים אסור לזייף.
כאשר הפוליטיקאים מזייפים הקהל שומע.
ח"כ: העלאת אחוז החסימה לכנסת דומה לנוסעים באוטובוס
המודיעים לעומדים בחוץ, שאין יותר מקום.
בחירות במסלול הנשיא.
מה לא בסדר בי כשאני נכנס כולם קמים (הנשיא).

מפרגנים
ח"כ: שר הפנים אתה לא מתכוון לשינוי השעון, אלא לשעון של שינוי.
ח"כלית: באתי לכנסת ברגע של חולשה.
ח"כ: הכדור היחיד שעבר ליד אזנך היה כדור פינג-פונג.
ח"כ: גם מנגלה היה פרופסור.
ח"כ: עוד לא ראיתי אשה עם גבס ברחוב (הכחשה של אלימות במשפחה).
ח"כ: צריך לקיים יום נחמדות בכנסת, בלי קללות, הקנטות, עלבונות.
ח"כ: נכון, אתה ליגה ז'.
ח"כ לח"כ: אתה איש מאוס, קטן ומאוס.
ח"כ: אתה תולעת, אתה אמבה.
ח"כ לח"כ: אני לא עונה להערות שלך כשאתה לועס מסטיק בכזאת חרפה.
ח"כ: מה עשינו בישיבה? ישבנו ובכינו.
ח"כ: לא לקחתי את המוח

מעגל הקיום
חבר-הכנסת ניבחן ציבור.
הח"כים רצים למרחקים ארוכים.
הכנסת מועדון אקסלוסיבי.
גלגל הענק בכנסת,
ח"כים סובבים פעם למעלה ופעם למטה.
מי שלא בגלגל, לא קיים
הכסא חם
הכסא רועד.
כסאות מוסיקליים.
כסאות מתחלפים.
הבגד עושה את האדם, העוזר עושה את השר.
אלוהים לא חושב שהוא קלרק גייבל, יש חושבים שהם אלוהים.
ככל שקוף מטפס גבוה בעץ, רואים חלק גדול מישבנו.

מילת הקסם שרידות.
ראשית חוכמה להבחר לקדנציות הבאות.
ח"כ מצטיין, דובר רהוט, מתוחכם ומסוגנן.
יוזם דיונים ומבקר בכנסת.
כשפוליטיקאי ממצמץ, הבוחרים דומעים.

פוליטיקה אמנות הבלתי אפשרי,
ראי הנפש הלאומית.
כבוד כח כסף,
המון שלטון.
רואים מפה מה שלא רואים משם.

קיצור פגרות בכנסת, לא בבית-ספרנו.
הפרלמנט בפורטוגל עובד 87 יום בשנה, פה 100.
דוגמא ציבורית , למה מי מ….

מפת הדרכים לנסיעות לחו"ל.
ממשלה מעופפת.
מהדקים חגורה במטוס.
סובלים מנטל הזמנות.
נוסעים מתמידים.

שרים הם חלק בלתי נפרד מהכיסאות (אהוד בנאי).
יצאתי לחפש מלוכה מצאתי אתונות (יוסי שריד).
לא ברית ולא זוגיות (ש"ס ושינוי).

להיות מדינאי גדול, צריך קודם להיבחר
מאחורי נבחר, עיתונאי יועץ ומשרד פרסום.
הגיל לא קובע מ-20 עד 120.

ז'רגון פוליטי
זו לא נימה, זו אמירה !
הבטחתי, אך לא הבטיחותי לקיים.

שלום רב שובו.
אין תופסים אדם בשעת נואשותו.
לא היה מיפקד כזה טהור.
צל"ש לסיעת יחיד.

חוק עוקף חקיקה.
מחטף סוף עונה בכספים.
נקודת האל-חזור.
הבאנו גשר עליכם.
פירות הזלזול והסמוך
הישרדות פוליטית.
שחקן רכש.
מישור הקומבינות.
כרומוזום הקומבינה (חיים הכט)
רווח הון פוליטי.
להיטיב עם העם.
ללכת שבי אחריך.

מסכים עם כל מלה, אבל לא מסכים לכלום.
אני לוחש את מה שאני לוחש.
אני צועק את מה שאני מאמין.
מיכבסת מילים.

בחיר או בכיר.
נכס אלקטורלי.

חידושי לשון לכנסת ה-17:
קואליציה: יחדה
אופוזיציה: נגדה.
קואליציונר: יחדן.
אופוזיציונר: נגדן
קואליציונר ואופוזיציונר : יחדני ונגדני.

מפלגות בבחירות
המפלגה חותמת על תעודת קבורה לעצמה.
העיתוי הלא נכון להתנגש בקרחון.
תנועה חיה ובועטת.
הרגשות בליכוד "מעורב ירושלמי". .
תנועת שורשים עמוקים.
ליכוד בהדחקה.
שועטים קדימה.
זעקי תנועה אהובה.
המפלגה תמציא עצמה מחדש.
שתרד אל העם ולא תצליח לעלות ממנו. (דן בן-אמוץ).
מריבה משפחתית.
בלי דגש פרסונלי.
גירושים הוגנים, או גירושין מכוערים
אש המרד מהבהבת חלש.
אופוזיציה לא אידאולוגית.
אמונות ודעות נמסות במרכז.
שמאל וימין לוחצים במרכז
הסכמים חתומים בקרח.
מפלגת מצב-רוח (זמנית).
מפלגת סלט-ירקות.
מחלוקת בירושה שלא נולדה, במפלגה שלא נוסדה
יועצים פוליטיים הוגים מפלגות.

עונת הנדידה.
ח"כים בגרו ופורשים כנפיים
יוצאים לשווקים פוליטיים.
הולכים אחר השמש הזורחת.
קופצים לעגלה בנסיעה.
נוטשים ונוהרים לספינה.
הספינה טובעת מכובד מצטרפיה
מופע הדלת המסתובבת.
סובלים מפזילה קשה בעיניים.
המבט מופנה ימינה או שמאלה?
צריך לעשות סדר.

עת החרות הגיעה.
בית לא עוזבים,
מפלגה אינה בית חם.

תנודות גושים במפה הפוליטית.
אופנת חורף 2006, מפלגות חדשות.
רוצים להיות מספר 2 במפלגה זו או אחרת.
זמנית לא הולכים לחתונות, אבל משתדכים.
שידוכין בין מפלגות בחשש.
"גילינו חיבור אמיתי בינינו בראש ובלב".
ריח בחירות נודף מהשידוך.

ההתמודדות דו-ראשית.
פליטי כל השורות יתאחדו.
מותג הציונות איבד גובה.
קדימה לעבודה מלוכדת..

גירושין מכוערים.
זה לא את, זה אני.
שיחות מוטיבציה לפורשים.
פער בין דיבור למעשה.
שבוי בהצלחתו.
מתחייב להישאר במפלגתי.
לא חובר לענין.

אזכה באמון הבוחרים.
יש לי תמיכה עצומה בשטח.
המונים יחזרו אלי הביתה.
מלטף את הכרס הפוליטית בסיפוק.
מחזרים אחר סיעות יחיד, כסף וזמן תעמולה.
מבוקשים מועמדים אמיתיים, איכפתיים, מזדהים.

תקוות חדשות.
כלכלת בחירות.
רשימות חיסול במפלגות
הבית נשרף, התרסק, אבא התגרש מאמא
נוטשים בית דולף וחלונות שבורים.
אישים במקום מצעי בחירות.
כסאות מרופדים שלל רב.
אידיאלים משתנים.
למות למען האידאל הלא נכון.
אין בעיה כה חשובה שאי-אפשר להתעלם ממנה.
מי ימלא מקום שרים וח"כים בחתונות ובריתות.
מגייסים כוכבים ומועמדים.
מודעה גיוס מועמדים לכנסת ה-17: דרושים ישרים, נאמנים, לב טוב, אפשרי נכים, חרשים, אילמים, עיוורים, נשים חד-הוריות.
עורכים סקרים על כל מועמד
חושבים קדימה.

נבחן ציבור
נבחני ציבור המפלגות.
צ'ילבות בצמרת.
האהבות והשנאות הגדולות בפוליטיקה
האוחז במיקרופון.
הם רוקדים על הטיטאניק.
הריקוד האחרון שלהם.
רוממות המפלגה בגרונם.
המרד ועונשו
שלום בית או מלחמה מבוקרת.
פרץ רגשות.
המורה לאנגלית.
הנבחר מפטפט את עצמו לדעת.
מוכרים כל תפקיד לשלושה.
המגמה נכונה,
זה יכול להשתנות.
סמכו עלי, נסיון, הצלחות, יכולות, גיל.

כנס שדרות
בשנת בחירות נלכה לכנס שדרות.
נתמוך בשדרות ונצליח בבחירות.
הייד-פארק של העניים.
הוריקן הבטחות שוטף את הנגב.
הבורסה מחייכת שנית.

מצעים
למפלגה יש דרך.
מוצר חדש, טרם איבד את חינו בציבור.
כולם רוצים לנכס את מרכז המפה.
המנדטים הגדולים במרכז.
תאומי סיאם פוליטיים וכלכליים
המצע לא שמאל לא ימין.
מעורפל ומכיל הכל.
עתיד הבחירות במשרדי פרסום.
פיענוח מפת הקרב הפוליטית.
למזער נזקים.

מתמודדים בפריימריס
ח"כ: שרשימת החיסול היחידה, תהיה רשימת העוני.
ח"כ: שמעשינו ומחדלינו יקבעו את מקומנו ברשימה .
זמר: אם אבחר בפריימריס אביא איתי מנדט וחצי של מעריצים

ח"כ: כולם רובין-הוד.
ח"כ: מסתובבות כנופיות של רובין-הוד.
ח"כ: אני מציע נייר לקמוס לכל אחד.

מועמד: לא נוכל לתקן את העולם, אבל נשתדל
מועמד: אין לי מודל חיקוי. אני מודל לחיקוי.
מועמדת: כלבי השמירה של הדמוקרטיה לא נובחים על שחיתות בפוליטיקה

נשף המסכות של הפוליטיקה הישראלית.
עושים אודישנים לכוכב נולד בפוליטיקה.
בשטח, תפאורה, אוהלים, צריפים, מטות, מחנות. פעילים. אוהדים,
רשימות מועמדים ומועמדי קש.
כוורת שתוביל לנצחון,.
ג'ינגלים, מקרופונים, שלטים, חולצות, קסקטים, פליירים, נקניקיות.

הבמה לקידום עצמי.
מסירים את הכפפות כדי לנצח.
צפוף בפריימריס.
המרוץ לצמרת בעזרת יועצים אסטרטגיים.

המועמד דהוי עם מסר ראוי.
שיסתכל על עצמו בראי.
שיעשה חשבון נפש.
יש לו סיכויים קלושים עד קלושים מאד.
כולם ראויים, אני קצת יותר.
אני המתאים לעמוד בראש.
אני רץ למרחקים ארוכים.
אלוף העולם בריסוק מסגרות.
אלוף אלופים בקומבינות.
שינסה לצבור נקודות על חשבוני
אני רגיש חברתית, בטחונית ותומך בהתנתקות.
חברתי צומח משום, לא מקוויאר.

ההוא יש לו סיכוי אבל לא לזכות.
לא בנוי לעיסוק שוטף בתכסיסים פוליטיים.
חסר חוט שדרה מאוד אידיאולוגי.
אני אחזיר את הבוחרים הביתה.

אימת דילים משתלטת על המפלגות.
מועמדים על המדף, (לעת מצוא)..
מרכז נקניקיות.
הפריימריס מגובים במטריות
ונקניקיות
לפחות המיקרופון עובד.

דילים
מריבה משפחתית במפלגה.
בלי דגש פרסונלי.
גירושים הוגנים או מכוערים.

הנבחרת כוללת שועל, תן, תרנגולות ואפרוחים.
מלשינון מזהה פעילים נגד.
מי משתלט על המנגנון.
הברווז מניף סכין על השוחט.
תשובה למזרחיות של פרץ.
ליכוד מזרחי.
טוען לכתר.
פתטי, היסטרי פרנואידי.
לא מתמודד.
לא יוצא איתו למדבר עם מימיה אחת.
מצביע בעד הנגד.
שיחה גורלית.
מינויים פרסונליים.
משחק מכור.
כל משמיץ מלך.

אפילו המזכירה האלקטרונית שלו התלוננה עליו.
הישרדות פוליטית.
אין תופסים אדם בשעת נואשותו.
שחקני רכש
לסתום את החור.
הפנקס פתוח והיד רועדת.
רשימות דלמאטיות, הרוב לבן עם מעט נקודות שחורות (רוב אשכנזי בפריימריס).
קפצו על העגלה בנסיעה
מעגלה למרצדס

געגועים לוועדה המסדרת.
לא היה מיפקד כזה טהור.
נידחים, מפורסמים וכוכבים
בוחר בפריימריס: "רק לא הוא. הוא לא בא לחתונה של הבן שלי."
גבעת הפטרוזיליה, הראש למטה והרגליים למעלה.
(כינוי לתוצאות הפריימריס בליכוד)..
שימון תעזור לי (פרץ לפרס)
גיבושון לנבחרים, הרחקה למתנגדים.

דצמבר 2010

                                 דב שילנסקי ז"ל יו"ר הכנסת ה-12, נפטר ב-9.12.2010

                                      דב שילנסקי שהכרתי – דברי זכרון מאת יפה נקר

בשנת 1988 התוודעתי מקרוב אל דב שילנסקי ז"ל.  כבר עבדתי בכנסת מ-1985 במעמד קבוע , אך לא הכרתי מקרוב את כל  120 חברי הכנסת.  ח"כ דב שילנסקי היה אז יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת,  חבר הכנסת מ-1977 מהליכוד, מהעיר רמת-גן.

באחד הערבים התלבטתי אם להיענות להזמנה לארוחה, או להשתתף באזכרה לבעלה של עובדת. בחרתי להשתתף באזכרה ושמעתי את ח"כ שילנסקי נושא דברים לזכר הנפטר הצעיר ואלמנתו שעבדה עם דב. דבריו המרגשים של דב, גרמו לי להרהר: "רק לי אין בוס כזה".

למחרת התיצבתי לעבודה בכנסת, ונמסר לי שסגן המזכיר מחפש אותי. הוא הוביל אותי ופגשנו במדרגות מולנו את ח"כ דב שילנסקי. סגן המזכיר אמר לדב, "תכיר את יפה נקר". דב חייך וענה "יש לה חיוך יפה".  זה היה האות שהתקבלתי למשרה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה. נדהמתי מהמקריות. רק אתמול בערב הבעתי משאלה, ולמחרת מציעים לי לעבוד עם אותו האדם ממש.           

כך החלתי בעבודה עם דב שילנסקי כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת. הקשר בינינו היה מוצלח מאד. דב היה פעיל ומעורה מאד כחבר הכנסת, דלתו היתה פתוחה לפניות רבות של הציבור, וזרם המכתבים וההצעות היה רב. דב הטיל עלי משימות רבות הקשורות לעבודת הוועדה, ארגון ישיבות, קשרים עם אישים שונים, ארגון סיורים לחברי הוועדה, מענה למכתבים הרבים, תיעוד נושאים והחלטות, הצעות חוק, פתרון לבעיות שהגיעו מהציבור, ושיתף אותי במחשבותיו והתלבטויות לגבי נושאי הישיבות, החלטות ועוד. אתנו עבדה גם האלמנה הצעירה שבאזכרה לבעלה הבעתי רצון פנימי לעבוד עם בוס כמו דב. שילבתי אותה מה שיותר בעבודה כדי לסייע לה לעבור שעות קשות ורבות. דב היה מאד רגיש לסיבלה ונהג לסמן לי על רגעים קשים לה, כדי שאתפנה ואעזור לה. טרם ידעתי על דב שילנסקי בשואה, על עלייתו עם אשתו ב"אלטלנה", הפגנותיו ומאסרו, ונפילת בנו בכורו החייל ב-1974. יבדלו לחיים שני בניו שפיר ושמואל. הוא לא דיבר על בנו שנפל ורק כשאמר פעם שהוא ואשתו נוסעים לבית הקברות לביקור פרטי, נודע לי על נפילת בנו.

דב כיו"ר ועדה נמרץ, קיים ישיבות רבות במגוון רחב של נושאים על סדר יומה של ועדת הפנים בכנסת, בעיות בעיריות שונות בישראל, עניני המשטרה, שרות בתי הסוהר, בניה בלתי חוקית במגזר הערבי, מינהלת האוכלוסין, איכות הסביבה. חוויה מיוחדת היתה החלטה על מתן מעמד עיר לאריאל, שהתקבלה בהצבעה בישיבת הוועדה ולוותה בהרמת כוסית, בשמחה והתרגשות רבה. דב התייחס לתלונות על מצב האסירים בבתי הסוהר ויצאנו לסיורי הוועדה לבתי-סוהר שונים, שם שוחח עם אסירים כדי לעמוד מקרוב על תנאי המאסר. כן סיירנו בישובים שונים ביו"ש. בין רעיונותיו המקוריים: "מתן שוויון זכויות ליהודים".

אהבתו הגדולה של דב היתה להר-הבית וההסטוריה היהודית החשובה בהר.  מדי חודש ביקש לארגן סיור של חברי ועדת הפנים בהר הבית.  גייסתי את משטרת ירושלים הכן, אשר ליוותה את סיור חברי הוועדה ויצרה שרשרת בטחון אנושית סביבנו בעליה להר הבית, תמיד בצירוף הסטוריון, רב ואישים אשר הרחיבו את הידע בעובדות ההסטוריה היהודית בהר. ליד אבן השתיה היה דב שוהה ארוכות ומתחבר למקור. כן סיירנו במנהרת הכותל. לסיורים להר הבית הצטרפו ח"כ גאולה כהן ואחרים. לעתים היה קושי למשטרה לקיים אבטחה סביב חברי הכנסת, להגן בפני נסיונות פגיעה של ערבים שנקבצו סביבנו, אך האירועים עברו בשלום. 

זכורני שאחרי תקופת עבודה קצרה שלי בוועדת הפנים, אמר לי דב בחיוך, שהוא חשב שאנחנו יותר ידידים ממה שהוא מבין. שאלתיו מה הענין. דב ענה, "את לא מספרת לי שאת חברה בתנועת הליכוד".  אמרתי לו שאינני מערבת עבודה בכנסת בענינים הקשורים לשעות הפנאי שלי.  לאחר עוד כשבוע, דב חוזר ואומר לי שוב בחיבה, חשבתי שאנחנו יותר ידידים. שאלתי מה הפעם? דב ענה "את לא מספרת לי שאת אחיינית של עולה הגרדום מאיר נקר ז"ל". עניתי לו, שלא היה הקשר מתאים לספר לו זאת.

דב היה מנהל לדוגמא. כל מי שעבד במחיצתו הבחין מיד שיש ענין עם אדם שונה. העיקר היה אצלו התחשבות באחר. היתה אוירה חמה, משפחתית, נעימה, מבינה, גם שצצו בעיות בעבודה, כשהיה לחץ. דב נהג בצניעות, היה נח להסתדר ומבין, תמיד מחייך, תמיד חבר קשוב, נעזר בהומור ובדחן, איש הדר, ציוני חם ונחרץ בדאגתו לעם ישראל ומדינת ישראל. דב לימד שיעור בחברות, וביקש להעיר וליעץ לו בניסוח, בנושאים לדיון, בהופעה. הוא הדגיש שמי שרואה עצמו חבר טוב, צריך להעיר וליעץ לחברו. עבורי היה זה רק מתן אישור לאופן שנהגתי מזה כבר.

במסגרת האוירה המשפחתית שדב הנהיג סביבו, דרש במפגיע לספר לו, לשתף אותו בבעיות בעבודה ובעיות אישיות. תמיד יעץ במטרה לסייע.  גם עם חברי הכנסת במשכן קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה חמים בישיבות הוועדה, בסיורים ובדיונים במליאה. דב היה מוכר ומקובל מאד בציבורים רחבים בישראל, רבים טילפנו והתכתבו אתו, תמיד האזין לתלונות ועצות והתחשב בהם בעבודתו. רבים הכירו את דב כמפקד האצ"ל בגרמניה לאחר מלח"ה ה-2 והשואה ממנה שרדו הוא ואשתו, רבים הכירוהו כעולה באניה "אלטלנה" לישראל, רבים הכירוהו מהפגנות שהשתתף ומאסרו בשל דעותיו, והכירוהו כחבר הכנסת ותיק ופעיל מאד במספר כנסות. 

הבחירות לכנסת ה-12 עמדו בפתח ואיתן הבחירות הפנימיות בליכוד. דב נבחר אחרון ברשימת הליכוד לכנסת. במהלך הבחירות הפנימיות היה אדיש לבחירתו לכהונה נוספת, וענה לשאלות עיתונאים שלא משנה לו אם ייבחר.  זכורני שאני ובנו שפיר דרכנו על רגלו כדי להניא אותו מלומר לעיתונאי, שאינו מעונין להיבחר לכנסת. חששנו שעיתונאים יפרסמו ששילנסקי אינו מעונין להיבחר, וזה יגרום לחברים לא לבחור בו.

לשמחתנו דב נבחר להמשיך לכהן גם בכנסת ה-12 ונבחר כיו"ר הכנסת. זו היתה פיסגת עבודתו הציבורית. כיו"ר הכנסת קידם מספר שינויים שעדיין נוהגים בכנסת. הוא קבע את יום ט' באב כיום שהכנסת סגורה בכך הדגיש את חשיבות זכר חורבן הבית. הוא קבע הצבת דגל ישראל בקביעות על גג הכנסת. יזם הקמת ועדות כנסת קבועות חדשות לנושאים נוספים. דב יזם את מפעל "לכל איש יש שם" ביום השואה והגבורה, הנהוג בכנסת. הוא התלבט כיצד לגרום לחברי הכנסת להגיע לימי עבודתם במשכן, וקבע תוספת אש"ל לשכרם בימי עבודתם. דב היה קשוב להצעות ושיפורים נוספים בעבודת הכנסת.

כשדב נבחר כיו"ר הכנסת, אמרה לי אשתו רחל ז"ל, שדב לא יזיז עובדים והצוות הקיים בלשכת יו"ר הכנסת ישאר. זה תאם את עקרונותיו של דב לא לפגוע בעובדים, אפילו אם זכותו כיו"ר הכנסת להחליף את העובדים בלשכה, במשרות אמון.

דב היה קשור מאד לאשתו רחל ז"ל ולבניו שיחיו. תמיד כינה את אשתו "הילדה היפה בגן", אותה הכיר עוד בגן הילדים בעיר הולדתם שיבלי בליטא, ובבחרותם נישאו ועלו לישראל באניה "אלטלנה".

זכיתי שדב ורחל ז"ל כיבדו אותי בהשתתפותם בחנוכת הבית שערכתי, בתקופה שדב כיהן כיו"ר הכנסת.  ביום חנוכת הבית, סיפר לי דב שפנו אליו מלשכת הנשיא והזמינו אותו, אך השיב שהוא מוזמן לאירוע פרטי ודחה את הזמנת הנשיא. בדירתי המלאה מוזמנים, שימח דב את כולם בסיפורי בדיחות, בשירה ו"תיזמור" בעזרת מזלגות. הערב היה שמח בזכות דב ורחל ז"ל.

דב סיפר לי שהוא וחברו השופט נהגו לקיים מצוות חלוקת ארוחות חמות לקשישים ברמת-גן, מדי ימי חמישי בשבוע. דב הבציר בחברו השופט, לנהוג בהבנה וסלחנות כלפי האזרח החלש שלקח "תפוח", והזכיר לו תמיד, שגם הם היו רעבים בשואה.

כיו"ר הכנסת, הטיל עלי להקים ולנהל ועדה סטטוטורית חדשה בכנסת – הוועדה למלחמה בסמים, (בהמשך סמים ואלכוהול). כך החלה תקופה בה כיהנתי כמנהלת כמה מוועדת הכנסת הקבועות בשנים שונות ועמדתי במכרז. כן הקמתי וניהלתי ועדה סטטוטורית חדשה נוספת – הוועדה לקידום מעמד  האשה ו-6 ועדות המשנה בנושאים שונים. הוועדות קיימות עד היום. מ-1994 יזמתי שירותי מידע לעבודת חברי הכנסת. חקיקת חוק חופש המידע, העמידה לרשות מוסדות, אישים, אזרחים ומוזמני הכנסים בכנסת,  מידע שכתבתי.   ב-2007 פרשתי לפנסיה מוקדמת.

 לאחר סיום  כהונתו כיו"ר הכנסת נמשך הקשר בינינו במפגשים בכנסת, באירועים, בשיחות, התייעצויות, קריאת ספרו "מוזלמאן", משלוח סקירות המידע שכתבתי בנושאים רבים על סדר יומה של הכנסת לקריאתו, מכתבים שכתב אלי, צילומים משותפים, ועוד. 

 המפגש האחרון שלי עם דב היה כאשר הגעתי לניחום אבלים בדירתו בתל-אביב, לאחר פטירת רחל אשתו ז"ל. הבית היה מלא אנשים, ישבתי בקרבתו כחצי שעה שוחחנו והזכרנו אנשים שהכרנו בעבודתנו המשותפת. כאשר הגיעו אנשים נוספים לנחמו, פיניתי את מקומי לאפשר להם להתקרב אליו, ומאוחר יותר נפרדתי ממנו לשלום. זכורני מבטו הרך והארוך שליווה אותי בדרכי לדלת היציאה. כבר אז חששתי שזה מבט פרידה וסימפטיה של דב לעברי.

                                                      יהי זכרם ברוך.

 מכתב דב שילנסקי יו"ר הכנסת – 26.11.1989 :

 "עת נבחרתי לכהן כיושב-ראש הכנסת ה-12 הבטחתי לעצמי ולציבור כי אפעל לקירוב לבבות ולאהבת אחים…. בהתאם לגישה זו נעניתי ברצון לקיים דיון מיוחד בכנסת לציון מלאת 40 שנה לעלייתו על הקרקע של קיבוץ "לוחמי הגיטאות" תחת הסיסמא: "ממחנות הפליטים להתיישבות". לאור גישה זו קבלתי גם את הרעיון לציין מלאת 40 שנה לעלייתם של המוני "שארית הפליטה" מאירופה ולהתגייסותם לצה"ל. עולי האניה "אלטלנה", שכל עוליה חייליה (למרות הטרגדיה הלאומית והאישית), התגייסו מיידית לשורות צה"ל, שרתו את המדינה בנאמנות, ולא מעטים מביניהם אף נפצעו ונפלו, נמצאו על ידי כציבור המתאים ביותר ליצג עולים אלה, בעת הדיון בכנסת. התלבטתי ארוכות בגלל הזיקה האישית שלי לעולי האניה "אלטלנה". אשתי ואנכי נמנים עם עולים אלה, רבים מביניהם הינם חניכי הן בבית"ר והן באצ"ל, עם רבים אחרים פעלתי בהברחת עולים לעבר חופי הים התיכון, בפעילות העליה הבלתי ליגלית, בחינוך, בהדרכה ובפעולות קרב. מאחר וכך חששתי שמא בוחר אני בעולים אלה תוך העדפת זיקתי האישית. אולם לאחר ששקלתי את הסוגיה באופן יסודי, הגעתי למסקנה שאכן בחירתי בם הינה נכונה".

 מכתב של ח"כ דב שילנסקי אלי מ-24.1.1988 :

 "ליפה, בת למשפחת נקר המהוללת, שלום

בימים בהם פורעים ערבים גם ביפו, בירושלים, בדרך לעפולה ובמקומות רבים אחרים בארצנו, ויהודים מסויימים מוצאים להם צדוק… ומנסים לזרוע מבוכה ורפיון ידיים בעם, ואף בודדים בתנועתנו מצרפים קולם למקהלת הנרפים, מעיין אנכי בעבר ומתחזק לגבי העתיד.

מאמין אנכי כי רק ארץ-ישראל: שלמה, חזקה ויציבה הנה הערובה שארועי הדפים המצ"ב (ספרו "מוזלמאן", בנושא השואה-הערת הכותבת), לא יחזרו עוד על עמנו, והנני משתף אותך בהגיגי אלה, כדי יחד להתחזק בדבקותנו ברעיון בו אנו מאמינים, ואותו אנו משרתים".

                                                           לזכר דב ורחל שילנסקי ז"ל- כתבה יפה נקר

דצמבר 2010

                                 דב שילנסקי ז"ל יו"ר הכנסת ה-12, נפטר ב-9.12.2010

                                      דב שילנסקי שהכרתי – דברי זכרון מאת יפה נקר

בשנת 1988 התוודעתי מקרוב אל דב שילנסקי ז"ל.  כבר עבדתי בכנסת מ-1985 במעמד קבוע , אך לא הכרתי מקרוב את כל  120 חברי הכנסת.  דב שילנסקי היה אז יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת,  חבר הכנסת מ-1977 מהליכוד, מהעיר רמת-גן.

למחרת התיצבתי לעבודה בכנסת, ונמסר לי שסגן המזכיר מחפש אותי. הוא הוביל אותי ופגשנו במדרגות מולנו את ח"כ דב שילנסקי. סגן המזכיר אמר לדב, תכיר את יפה נקר. דב חייך וענה, יש לה חיוך יפה.  זה היה האות שהתקבלתי למשרה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה. נדהמתי מהמקריות. רק אתמול בערב הבעתי משאלה, ולמחרת מציעים לי לעבוד עם אותו האדם ממש.           

כך החלתי בעבודה עם דב שילנסקי כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת. הקשר בינינו היה מוצלח מאד. דב היה פעיל ומעורה מאד כחבר הכנסת, דלתו היתה פתוחה לפניות רבות של הציבור, וזרם המכתבים וההצעות היה רב. דב הטיל עלי משימות רבות הקשורות לעבודת הוועדה, ארגון ישיבות, קשרים עם אישים שונים, ארגון סיורים לחברי הוועדה, מענה למכתבים הרבים, תיעוד נושאים והחלטות, הצעות חוק, פתרון לבעיות שהגיעו מהציבור, ושיתף אותי במחשבותיו והתלבטויות לגבי נושאי הישיבות, החלטות ועוד. אתנו עבדה גם האלמנה הצעירה שבאזכרה לבעלה הבעתי רצון פנימי לעבוד עם בוס כמו דב. שילבתי אותה מה שיותר בעבודה כדי לסייע לה לעבור שעות קשות ורבות. דב היה מאד רגיש לסיבלה ונהג לסמן לי על רגעים קשים לה, כדי שאתפנה ואעזור לה. טרם ידעתי על דב שילנסקי בשואה, על עלייתו עם אשתו ב"אלטלנה", הפגנותיו ומאסרו, ונפילת בנו בכורו החייל ב-1974. יבדלו לחיים שני בניו שפיר ושמואל. הוא לא דיבר על בנו שנפל ורק כשאמר פעם שהוא ואשתו נוסעים לבית הקברות לביקור פרטי, נודע לי על נפילת בנו.

דב כיו"ר ועדה נמרץ, קיים ישיבות רבות במגוון רחב של נושאים על סדר יומה של ועדת הפנים בכנסת, בעיות בעיריות שונות בישראל, עניני המשטרה, שרות בתי הסוהר, בניה בלתי חוקית במגזר הערבי, מינהלת האוכלוסין, איכות הסביבה. חוויה מיוחדת היתה החלטה על מתן מעמד עיר לאריאל, שהתקבלה בהצבעה בישיבת הוועדה ולוותה בהרמת כוסית, בשמחה והתרגשות רבה. דב התייחס לתלונות על מצב האסירים בבתי הסוהר ויצאנו לסיורי הוועדה לבתי-סוהר שונים, שם שוחח עם אסירים כדי לעמוד מקרוב על תנאי המאסר. כן סיירנו בישובים שונים ביו"ש. בין רעיונותיו המקוריים: "מתן שוויון זכויות ליהודים".

אהבתו הגדולה של דב היתה להר-הבית וההסטוריה היהודית החשובה בהר.  מדי חודש ביקש לארגן סיור של חברי ועדת הפנים בהר הבית.  גייסתי את משטרת ירושלים הכן, אשר ליוותה את סיור חברי הוועדה ויצרה שרשרת בטחון אנושית סביבנו בעליה להר הבית, תמיד בצירוף הסטוריון, רב ואישים אשר הרחיבו את הידע בעובדות ההסטוריה היהודית בהר. ליד אבן השתיה היה דב שוהה ארוכות ומתחבר למקור. כן סיירנו במנהרת הכותל. ךסיורים להר הבית הצטרפו ח"כ גאולה כהן ואחרים. לעתים היה קושי למשטרה לקיים אבטחה סביב חברי הכנסת, להגן בפני נסיונות פגיעה של ערבים שנקבצו סביבנו, אך האירועים עברו בשלום. 

זכורני שאחרי תקופת עבודה קצרה שלי בוועדת הפנים, דב אמר לי בחיוך, שהוא חשב שאנחנו יותר ידידים ממה שהוא מבין. שאלתיו מה הענין. דב ענה, "את לא מספרת לי שאת חברה בתנועת הליכוד".  אמרתי לו שאינני מערבת עבודה בכנסת בענינים הקשורים לשעות הפנאי שלי.  לאחר עוד כשבוע, דב חוזר ואומר לי שוב בחיבה, חשבתי שאנחנו יותר ידידים. שאלתי מה הפעם? דב ענה "את לא מספרת לי שאת אחיינית של עולה הגרדום מאיר נקר ז"ל". עניתי לו, שלא היה הקשר מתאים לספר לו זאת.

דב היה מנהל לדוגמא. כל מי שעבד במחיצתו הבחין מיד שיש ענין עם אדם שונה. העיקר היה אצלו התחשבות באחר. היתה אוירה חמה, משפחתית, נעימה, מבינה, גם שצצו בעיות בעבודה, כשהיה לחץ. דב נהג בצניעות, היה נח להסתדר ומבין, תמיד מחייך, תמיד חבר קשוב, נעזר בהומור ובדחן, איש הדר, ציוני חם ונחרץ בדאגתו לעם ישראל ומדינת ישראל. דב לימד שיעור בחברות, וביקש להעיר וליעץ לו בניסוח, בנושאים לדיון, בהופעה. הוא הדגיש שמי שרואה עצמו חבר טוב, צריך להעיר וליעץ לחברו. עבורי היה זה רק מתן אישור לאופן שנהגתי מזה כבר.

במסגרת האוירה המשפחתית שדב הנהיג סביבו, דרש במפגיע לספר לו, לשתף אותו בבעיות בעבודה ובעיות אישיות. תמיד יעץ במטרה לסייע.  גם עם חברי הכנסת במשכן קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה חמים בישיבות הוועדה, בסיורים ובדיונים במליאה. דב היה מוכר ומקובל מאד בציבורים רחבים בישראל, רבים טילפנו והתכתבו אתו, תמיד האזין לתלונות ועצות והתחשב בהם בעבודתו. רבים הכירו את דב כמפקד האצ"ל בגרמניה לאחר מלח"ה ה-2 והשואה ממנה שרדו הוא ואשתו, רבים הכירוהו כעולה באניה "אלטלנה" לישראל, רבים הכירוהו מהפגנות שהשתתף ומאסרו בשל דעותיו, והכירוהו כחבר הכנסת ותיק ופעיל מאד במספר כנסות. 

הבחירות לכנסת ה-12 עמדו בפתח ואיתן הבחירות הפנימיות בליכוד. דב נבחר אחרון ברשימת הליכוד לכנסת. במהלך הבחירות הפנימיות היה אדיש לבחירתו לכהונה נוספת, וענה לשאלות עיתונאים שלא משנה לו אם ייבחר.  זכורני שאני ובנו דרכנו על רגלו כדי להניא אותו מלאמר לעיתונאי, שאינו מעונין להיבחר לכנסת. חששנו שעיתונאים יפרסמו ששילנסקי אינו מעונין להיבחר, וזה יגרום לחברים לא לבחור בו.

לשמחתנו דב נבחר להמשיך לכהן גם בכנסת ה-12 ונבחר כיו"ר הכנסת. זו היתה פיסגת עבודתו הציבורית. כיו"ר הכנסת קידם מספר שינויים שעדיין נוהגים בכנסת. הוא קבע את יום ט' באב כיום שהכנסת סגורה בכך הדגיש את חשיבות זכר חורבן הבית. הוא קבע הצבת דגל ישראל בקביעות על גג הכנסת. יזם הקמת ועדות כנסת קבועות חדשות לנושאים נוספים. דב יזם את מפעל "לכל איש יש שם" ביום השואה והגבורה, הנהוג בכנסת. הוא התלבט כיצד לגרום לחברי הכנסת להגיע לימי עבודתם במשכן, וקבע תוספת אש"ל לשכרם בימי עבודתם. היה קשוב להצעות ושיפורים נוספים בעבודת הכנסת.

כשדב נבחר כיו"ר הכנסת, אמרה לי אשתו רחל ז"ל, שדב לא יזיז עובדים והצוות הקיים בלשכת יו"ר הכנסת ישאר. זה תאם את עקרונותיו של דב לא לפגוע בעובדים, אפילו אם זכותו כיו"ר הכנסת להחליף את העובדים בלשכה, במשרות אמון.

כיו"ר הכנסת, הטיל עלי להקים ולנהל ועדה סטטוטורית חדשה בכנסת – הוועדה למלחמה בסמים, (בהמשך סמים ואלכוהול). כך החלה תקופה בה כיהנתי כמנהלת כמה מוועדת הכנסת הקבועות בשנים שונות ועמדתי במכרז. כן הקמתי וניהלתי ועדה סטטוטורית חדשה נוספת – הוועדה לקידום מעמד  האשה ו-6 ועדות המשנה בנושאים שונים. הוועדות קיימות עד היום. מ-1994 יזמתי שירותי מידע לעבודת חברי הכנסת. חקיקת חוק חופש המידע, העמידה לרשות מוסדות, אישים, אזרחים ומוזמני הכנסים בכנסת,  מידע שכתבתי.   ב-2007 פרשתי לפנסיה מוקדמת.

דב היה קשור מאד לאשתו רחל ז"ל ולבניו שיחיו. תמיד כינה את אשתו "הילדה היפה בגן", אותה הכיר עוד בגן הילדים בעיר הולדתם שיבלי בליטא, ובבחרותם נישאו ועלו לישראל באניה "אלטלנה".

זכיתי שדב ורחל ז"ל כיבדו אותי בהשתתפותם בחנוכת הבית שערכתי, בתקופה שדב כיהן כיו"ר הכנסת.  ביום חנוכת הבית, סיפר לי דב שפנו אליו מלשכת הנשיא והזמינו אותו, אך השיב שהוא מוזמן לאירוע פרטי ודחה את הזמנת הנשיא. בדירתי המלאה מוזמנים, שימח דב את כולם בסיפורי בדיחות, בשירה ו"תיזמור" בעזרת מזלגות. הערב היה שמח בזכות דב ורחל ז"ל.

דב סיפר לי שהוא וחברו השופט נהגו לקיים מצוות חלוקת ארוחות חמות לקשישים ברמת-גן, מדי ימי חמישי בשבוע. דב הבציר בחברו השופט, לנהוג בהבנה וסלחנות כלפי האזרח החלש שלקח "תפוח", והזכיר לו תמיד, שגם הם היו רעבים בשואה.

 לאחר סיום  כהונתו כיו"ר הכנסת נמשך הקשר בינינו במפגשים בכנסת, באירועים, בשיחות, התייעצויות, קריאת הספר שלו "מוזלמאן", משלוח סקירות המידע שכתבתי בנושאים רבים על סדר יומה של הכנסת לקריאתו, מכתבים שכתב אלי, צילומים משותפים, ועוד. 

 המפגש האחרון שלי עם דב היה כאשר הגעתי לניחום אבלים בדירתו בתל-אביב, לאחר פטירת רחל אשתו ז"ל. הבית היה מלא אנשים, ישבתי בקרבתו כחצי שעה שוחחנו והזכרנו אנשים שהכרנו בעבודתנו המשותפת. כאשר הגיעו אנשים נוספים לנחמו, פיניתי את מקומי לאפשר להם להתקרב אליו, ומאוחר יותר נפרדתי ממנו לשלום. זכורני מבטו הרך והארוך שליווה אותי בדרכי לדלת היציאה. כבר אז חששתי שזה מבט פרידה וסימפטיה של דב לעברי.

                                                      יהי זכרם ברוך.

 מכתב דב שילנסקי יו"ר הכנסת – 26.11.1989 :

 "עת נבחרתי לכהן כיושב-ראש הכנסת ה-12 הבטחתי לעצמי ולציבור כי אפעל לקירוב לבבות ולאהבת אחים…. בהתאם לגישה זו נעניתי ברצון לקיים דיון מיוחד בכנסת לציון מלאת 40 שנה לעלייתו על הקרקע של קיבוץ "לוחמי הגיטאות" תחת הסיסמא: "ממחנות הפליטים להתיישבות". לאור גישה זו קבלתי גם את הרעיון לציין מלאת 40 שנה לעלייתם של המוני "שארית הפליטה" מאירופה ולהתגייסותם לצה"ל. עולי האניה "אלטלנה", שכל עוליה חייליה (למרות הטרגדיה הלאומית והאישית), התגייסו מיידית לשורות צה"ל, שרתו את המדינה בנאמנות, ולא מעטים מביניהם אף נפצעו ונפלו, נמצאו על ידי כציבור המתאים ביותר ליצג עולים אלה, בעת הדיון בכנסת. התלבטתי ארוכות בגלל הזיקה האישית שלי לעולי האניה "אלטלנה". אשתי ואנכי נמנים עם עולים אלה, רבים מביניהם הינם חניכי הן בבית"ר והן באצ"ל, עם רבים אחרים פעלתי בהברחת עולים לעבר חופי הים התיכון, בפעילות העליה הבלתי ליגלית, בחינוך, בהדרכה ובפעולות קרב. מאחר וכך חששתי שמא בוחר אני בעולים אלה תוך העדפת זיקתי האישית. אולם לאחר ששקלתי את הסוגיה באופן יסודי, הגעתי למסקנה שאכן בחירתי בם הינה נכונה".

מכתב של ח"כ דב שילנסקי אלי מ-24.1.1988 :

 "ליפה, בת למשפחת נקר המהוללת, שלום

בימים בהם פורעים ערבים גם ביפו, בירושלים, בדרך לעפולה ובמקומות רבים אחרים בארצנו, ויהודים מסויימים מוצאים להם צדוק… ומנסים לזרוע מבוכה ורפיון ידיים בעם, ואף בודדים בתנועתנו מצרפים קולם למקהלת הנרפים, מעיין אנכי בעבר ומתחזק לגבי העתיד.

מאמין אנכי כי רק ארץ-ישראל: שלמה, חזקה ויציבה הנה הערובה שארועי הדפים המצ"ב (ספרו "מוזלמאן", בנושא השואה-הערת הכותבת), לא יחזרו עוד על עמנו, והנני משתף אותך בהגיגי אלה, כדי יחד להתחזק בדבקותנו ברעיון בו אנו מאמינים, ואותו אנו משרתים".

                                                    לזכר דב ורחל שילנסקי ז"ל- כתבה יפה נקר

                     +++++++++

                                                                                                                                                                             …/.

"עת נבחרתי לכהן כיושב-ראש הכנסת ה-12 הבטחתי לעצמי ולציבור כי אפעלנכונה".

מכתב של דב שילנסקי אלי מ-24.1.1988 :

"ליפה, בת למשפחת נקר המהוללת, שלום

בימים בהם פורעים ערבים גם ביפו, בירושלים, בדרך לעפולה ובמקומות רבים אחרים בארצנו, ויהודים מסויימים מוצאים להם צדוק… ומנסים לזרוע מבוכה ורפיון ידיים בעם, ואף בודדים בתנועתנו מצרפים קולם למקהלת הנרפים, מעיין אנכי בעבר ומתחזק לגבי העתיד.

מאמין אנכי כי רק ארץ-ישראל: שלמה, חזקה ויציבה הנה הערובה שארועי הדפים המצ"ב (ספרו "מוזלמאן", בנושא השואה-הערת הכותבת), לא יחזרו עוד על עמנו, והנני משתף אותך בהגיגי אלה, כדי יחד להתחזק בדבקותנו ברעיון בו אנו מאמינים, ואותו אנו משרתים".

                                                                        דברים לזכר דב ורחל שילנסקי ז"ל- כתבה יפה נקר

                                                                 דברים לזכר

מצויינות בניהול, כיצד מובילים שינוי במוסד
אינדיקציות לזיהוי כשלון שינוי ארגוני
פרופיל מנהלים
הסכמים מוצלחים

מאת: יפה נקר

לפני תחילת ביצוע שינויים ארגוניים בארגון, נחוץ לערוך מיפוי עובדים כדי להכיר את העובדים הקשורים לשינוי, הוותק שלהם במוסד, אילו תפקידים מילאו במוסד, מה השכלתם, שביעות רצון הצרכנים מעבודתם, המלצות, וכו'.
נחוץ להגדיר מראש מה ייחשב להצלחה בהובלת השינוי הארגוני ומה ייחשב לכישלון.  עפ"י ההגדרות יש לבדוק את תוצאות השינוי.
נחוץ לבדוק האם השינוי ייצר ערך מוסף לארגון, האם זה ייעל את העבודה כן או לא, האם זה יחסוך הוצאות לארגון כן או לא, ואם יהיו יתרונות נוספים שניתן לצפות משינוי ארגוני.
צריך לזכור כי העובדים הותיקים והמנוסים בעבודה, הם המשאב החשוב ביותר שיש למקום העבודה ולמנהל.
יש צורך בהשגת הסכמת העובדים לניוד בעבודה ולשינוי ארגוני.
חייבת להיות שביעות רצון של העובדים ושיתוף שלהם בהובלת שינויים בארגון ובעבודתם.
הותיקים ובעלי הנסיון הרב בעבודה מקרב העובדים הקשורים לשינוי, יוזמנו לעזור למנהל בהטמעת השינוי, יובילו יחד עם המנהל את השינויים, ויהיו שותפים להצלחות.
לחילופין, נתק מהעובדים מוכיח כשלון בהובלת השינוי, כי אין דיאלוג נכון.
בדרך-כלל מנהלי שינוי, מבצעים את השינוי אך לא מנהלים, אינם משקיעים זמן בניהול.
אין צורך לעמוד בלוחות זמנים, כי מהות השינוי לתרום לארגון ואין קשר לזמן בו יסתיים.
יש לקיים כלים לבקרה ומעכב אחר השינויים הנערכים.
מנגנוני בקרה חלשים מסתירים שגיאות וכשלים בהובלת השינוי.
המנהל מוביל השינוי, נדרש לתת לעובד הסבר מה יוצא לעובד מכך שהוא יעבוד יותר קשה, מהם הפירות לעבודתו המאומצת ולהשיג את הסכמתו לשינויים. כן נחוץ להסביר את השינוי לספקים, לעמיתים ולמנהלים מעליו.
המנהל נדרש להקשיב לעובד ולצרכן, ולא רק לשמוע אותם.
צריך לשכנע את העובדים ואת הצרכנים מה הטובה שתצמח להם מהשינוי.
נדרשת שקיפות. על מנהל מוביל השינוי לספר ולדווח לעובדים על קשיים, תקלות, וכו' כי זה מייצר אמינות ותורם להידוק קשרים בין עובדים.
המנהל חושב שהוא יותר חכם מהעובדים ומצרכני השרותים (בכנסת חברי הכנסת), כאילו הם אינם מבינים את הצרכים ורק הוא מבין את הצרכים. הדרך הנכונה היא להקשיב לצרכנים/לקוחות/ והעובדים, כדי לדעת מה העובד צריך לביצוע השינוי, מה הניסיון והיכולות שלו והיכן הוא יכול לתרום, ומה זקוקים צרכני השרות.
קיימת מחוייבות של המנהל להקשבה לעובדים ולצרכנים, הקשבה ולא שמיעה בלבד, דרושה שקיפות וקיום דיאלוג נכון, שיווק נכון של השינויים, לתת מענים לבעיות, להדגיש את התגובות החיוביות להתפתחות השינוי, מראש.
לעובד/לקוח/צרכן יש ציפיות, דרישות, צרכים שלעתים אין ביניהם חפיפה.
מנהל שמצפה שלא יטרידו אותו בבעיות, מאפיין מצב לא תקין.
למנהל אסור להתווכח עם עובד שדורש תנאים וכלים לביצוע השינוי ומתן משאבים לפתרון בעיות, כי על המנהל לקיים יחסים הוגנים וטובים.

מאפיינים לא חיוביים בתהליך שינוי ארגוני
ברוב הפרוייקטים בישראל אין מחוייבות ואין לקיחת אחריות של מנהלים לכישלונות.
המציאות היא שמה שצריך להיעשות לא נעשה, למרות שזה מה שנכון לעשות.
בשוק הישראלי כולם רוצים להיות מנהלים כי זה משדרג את מעמדם בפני אחרים. לא משנה מה מהות הניהול, רוצים שיהיה כתוב על דלת המשרד: מנהל……… וכך גם בכרטיס הביקור.

אינדיקציות לזיהוי כישלון השינוי הארגוני

כאשר יש נתק מהעובדים, העובדים לא חשים מחוייבות לשינוי והשינוי אינו מבוצע.

אין ניהול אמיתי (שיתוף העובדים בניהול השינוי, הקשבה, סיוע בפתרון בעיות, ועוד).

לא שותפו ולא נעשו התייעצויות עם העובדים הותיקים ובעלי הנסיון בניהול השינוי ובתהליך יישומו .

המנהל המוביל שינוי בארגון התעלם מנסיונם ויכולותיהם של העובדים הוותיקים, אותם צריך היה לשלב בהובלת השינוי והטוויית דרכי העבודה, ו/או דחק אותם ומנע מהם שותפות ושילוב בעבודה ובהצלחת בעבודה בארגון.

מנהל השינוי מינה עובדים חדשים חסרי נסיון בעבודה במוסד, שיובילו את השינוי, במקומם של העובדים הוותיקים והמנוסים בעבודה זה מכבר. ע"י כך יצר בעיות חדשות שתרמו לכשלון השינוי: דרכי עבודה מוטעות, אי-בהירות, בילבול בהיררכיה, פגיעות בעבודה ובעובדים הוותיקים.

לא בוצע תהליך דינמיקה קבוצתית כדי ליצור קשרים טובים בין העובדים הוותיקים לאחרים.

לא ננקטו פעולות נכונות למנוע ניגודי אינטרסים בין העובדים להנהלה, ובין העובדים בינם לבין עצמם.

לעובדים הקשורים לשינוי אין הרגשה אמיתית של מעורבות ושותפות בניהול השינוי והצלחתו.

העובדים שמחים ואף לא יהיו יחושו עצוב מכך שהשינוי ייכשל.

המנהל צריך לקחת מחוייבות ואחריות – אם הפרוייקט נכשל עליו לעזוב.

פרופיל מנהלים שונים

איש של פרטים – מצפה לקבל נתונים מדוייקים ועדכניים, מספרים, מיפוי, תחזיות,ועוד.

איש של רגש – פועל לא לפגוע בעובדים ולא להתעמת, אינו אומר אמת, רומז, עקיף.

איש של תוצאות – לא מסביר, לא סבלן, רוצה לדעת מה השורה התחתונה.

איש מוחצן – רוצה תוצאות שתיראנה יפות בעיני הסובבים, לא חשוב לו איך,כמה,למה.

כדי לשפר את התקשורת במוסד יש להכיר את הסובבים ואת המנהלים. לדוגמא,למנהל המוחצן צריך לאמר שכדאי לו להיעתר להצעת השינוי הארגוני, כי זה חדשני, מפתיע,מרענן במערכת וכו'. אין צורך להבהל מבעיות כי זו הזדמנות לשפר ע"י ניהול משברים נכון, הצלחה למרות תקלות, הצלחה של wow לעשות מעל למה שציפו, ליצור שביעות רצון. הסטנדרטים משתנים לכן צריך לעשות דברים מעל ומעבר וכן להפתיע לטובה.

הסכמים בין צדדים.
הסכם שצד אחד מפסיד בו, דינו של ההסכם לא להתקיים.
הסכמות צריכות להכיל אלמנטים שלשני הצדדים יש מה להרוויח או להפסיד.

מקורות: השתלמות בנושא "מחשבות בניהול פרוייקטים", זיו מנדל מנכ"ל משותף חב' מטריקס-ג'ון ברייס, 11.11.05.
יפה נקר, הכנסת.yaf_n@netvision.net.il

הכנסת

שרותי המידע – ספריה

                                                                רכזי-ישרא-164

                                                    ירושלים, א' באדר א' התש"ס

                                                             7 בפברואר 2000

        נקודות אי-שיוויון בין המגזר היהודי והערבי בישראל

                    שילוב אזרחים ערבים במוסדות ישראלים

       שילוב  משמעותי של אזרחים ערבים קיים במוסדות ישראלים הבאים :  הכנסת; בתי  המשפט,  למעט  בית  המשפט  העליון;  ההסתדרות  ומוסדותיה;  מרכז השלטון

      המקומי;  חברות הייטק.

            בממשלה,  במשך  שנות  קיום  המדינה,  מילאו ערבים תפקידי סגן שר, בעיקר  בזיקה למגזר הערבי.  בשרות המדינה, כ-%5 מבין עובדי המדינה הם אזרחים ערבים,  לרוב  בתפקידים  הנוגעים  למגזר  הערבי,  כגון  חינוך ושירותי רווחה.  שיעור הערבים בדרגים הבכירים הוא פחות מ-%1.  לא התמנה ערבי כמנכ"ל או משנה למנכ"ל ובודדים  הגיעו  לתפקיד  סמנכ"ל.  נתמנו יועצים לעניני ערבים לרוב כמינויים פוליטיים.

             בלשכת  נשיא  המדינה לא היה עובד ערבי, למעט יועץ לעניני ערבים ללא שכר.

             במשרדי  הממשלה  בירושלים,  אין  עובדים  ערבים:   משרד  האוצר,  משרד האנרגיה, משרד הבינוי והשיכון, משרד הבריאות, משרד הדתות, משרד המשטרה, משרד המשפטים,  משרד  העבודה  והרווחה,  משרד הפנים, משרד התחבורה, משרד התיירות, משרד  התקשורת.   עובדים  ערבים  יש במשרד החינוך, משרד החקלאות ומשרד המדע,

      ("האמנם אזרחות מלאה ושווה"?, סיכוי, 1998).

             ב-1993  החליטה  הממשלה  על  תכנית  של העדפה מתקנת לקליטת 160 עובדים ערבים בשירות המדינה.

             מתוך  101  חברות ממשלתיות, שהיקף פעולתן בכל הארץ, רק ב-10 חברות, יש  חברים  ערבים בהנהלה או בדירקטוריון.  מתוך 641 ממלאי תפקידים בהנהלות, 3 הם אזרחים ערבים.  מתוך 1059 חברים בדירקטוריונים, 15 הם ערבים.

             באוניברסיטאות,  מתוך  6000  נושאי  משרות אקדמיות קבועות, רק כ-30 הם ערבים.   בישראל  כיום  כ-5000  ערבים  בעלי תואר שני ומעלה.  מעטים העובדים הערבים בסגל המינהלי של אוניברסיטאות.

             באמצעי  התקשורת:  מרבית  העובדים  בתכניות  טלויזיה ורדיו בערבית, הם יהודים.

             בתהליך שילוב אזרחים ערבים במשרות ממשלתיות מתקיים בירור בטחוני.

      אי-שוויון כלכלי

            שיעור  העוני  באוכלוסיה  הערבית הוא הגבוה ביותר.  למעלה מרבע הערבים בישראל חיים מתחת לקו העוני.  בעשירון ההכנסה התחתון בישראל,  שיעור הערבים %35.8,  בעשירון  מעליו:  %26.5. שיעור ההכנסה הנמוך, הוא גבוה יותר משיעור  הערבים  באוכלוסיה.  ביתר העשירונים, חלקם של הערבים הולך ויורד מתחת לחלקם באוכלוסיה.  בשלושת העשירונים העליונים, חלקם שולי עד אפסי.

             הסיבות  לפערים  הכלכליים קשורות להשקעות נמוכות יותר במגזר הערבי וכן ליזמות כלכלית נמוכה מצידם של הערבים והרשויות המקומיות הערביות.

             בין הסיבות לעוני באוכלוסיה הערבית בישראל ריבוי ילדים ומיעוט מפרנסים, רק אחד מבני-הזוג מפרנס. שכר עובד ערבי נמוך בכ-20% מעובד יהודי באותה רמת השכלה.  היעדר שיוויון הזדמנויות וגם בחירה תרבותית של הישארות האשה בבית, גורמים לעוני באוכלוסיה הערבית.

      אי שוויון בחינוך

            קיים  פער  בהקצאת  משאבים לחינוך בין המגזר היהודי למגזר הערבי.  פחות ממחצית  הילדים  הערבים מתחת לגיל 4, זוכים למסגרת חינוך קדם חובה.  בגיל 17 כמעט  מחצית  מבני  הנוער  הערבי,  אינם  לומדים עוד, לעומת %10 נוער יהודי.

      שיעור  הזכאים  לתעודת  בגרות  בקרב הנוער הערבי הגיע ל%21.2, כלומר אחד מכל חמישה,  לעומת  אחד  מכל  שניים בנוער היהודי.  אישים ערביים במערכת החינוך,  טוענים  כי  מן  הראוי היה שמעמדו של החינוך הערבי, יהיה מקביל למעמד החינוך הדתי,  כלומר  מעמד  אוטונומי  וזה  יאפשר  להתמודד עם בעיות החינוך והלמידה המיוחדות למגזר הערבי.  מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית שניה בישראל.  אולם

      קיים  אי  שוויון  בהחלת שתי השפות.  מכיתה ג' ומעלה לומדים התלמידים הערבים  כולם,  עברית,  הסטוריה  של  העם  היהודי  וספרות עברית.  רק מעטים התלמידים היהודים  שלומדים  ערבית,  בעיקר  בחטיבת  הביניים.  מעטים התלמידים היהודים

      הלומדים הסטוריה וספרות ערבית.

       מצוקת קרקעות בישובים ערביים

             גידול  האוכלוסיה  הערבית בישראל, פי שבעה מאז ראשית המדינה, וזה יוצר מצוקת  קרקעות  קשה  ברוב  הישובים הערביים.  בשנים האחרונות היתה היענות של המדינה  לצרכים בקרקע, בעיקר באזור נצרת.  מצוקת הקרקעות הולכת ומחריפה ברוב

      חלקי  המדינה גם לגבי האוכלוסיה היהודית.  קיימת גם מצוקת מים בחלק מהישובים הערביים  בשטחים.   "בצלם"  סבור  שיש  מדיניות מפלה, באמצעות חב' "מקורות",

      בחלוקת המשאבים, בקיצוץ בהקצאת המים לישובים פלשתינים בשטחים.

       הבדואים בנגב והישובים הבלתי מוכרים

             הבדואים  בנגב  הם  האוכלוסיה עם המצוקה הקשה ביותר.  מספרם כ-100,000  ויגיע  בעוד  20  שנה  לכ-200,000.  מספר הבדואים בישובים הבלתי מוכרים, הוא

      כ-17,000.   ישראל ניסתה בשנות קיומה לשנות את אורחות חייהם של הבדואים בנגב ולהפכם  מנוודים,  לתושבים  ביישובי  קבע.   למעט מספר יישובי קבע בנגב, רוב

      יישובי  הבדואים  הם  בגדר פזורות, שמוסדות המדינה, אינם מכירים בהם ומונעים

      מהם  שירותים  בסיסיים, מים חשמל, ביוב, חינוך.  רהט, ישוב הקבע הגדול, סובל

      ממצוקת  תעסוקה, מהיעדר תשתיות מים, חשמל, ביוב, חינוך, בריאות. מצב זה גורם

      לתנאי חיים נחותים.  בשנים האחרונות ניתן מעמד של קדימות למצוקתם של הישובים

      הבדואים הבלתי מוכרים.                                      

       תחומי אי-שיוויון נוספים 

          משרדי  הממשלה מקצים משאבים נמוכים מתקציביהם, עבור המגזר הערבי.  רק מעט

      ישובים ערביים נכללו באזורי עדיפות לאומית. למרות הגידול הניכר של האוכלוסיה הערבית,  לא הוקמו ישובים ערביים חדשים, למעט ישובים חדשים של הבדואים בנגב.

      תקציבי  המוסדות הלאומיים, הסוכנות , ההסתדרות הציונית העולמית והקרן הקיימת לישראל, מכוונים את תקציביהן ליהודים ולא לערבים.  לערבים בישראל אין מוסדות

      מקבילים.   חוק  השבות מקנה ליהודים זכויות יתר, עם עלייתם לישראל, לעומת מי שאינם יהודים.

             האזרחים המוסלמים תובעים את ניהול נכסי ההקדש המוסלמי, האדמות והמבנים

      הפזורים  בישובים רבים בשטחי המדינה.  הערבים דורשים שהמדינה תכיר בזכותם של הפליטים  הפנימיים לחזור לישוביהם (בני משפחות שנעקרו ב-1948 מישוביהם ועברו לגור  בישובים ערבים אחרים בתחום ישראל).  למעט הדרוזים והבדואים, לא נקראים

      הערבים  לשרת  בצה"ל.  מצב זה יוצר אפליה בתחומי התעסוקה, המשכנתאות ומילגות  ללימודים.  האוכלוסיה  הערבית מצפה לסמלים לאומיים שיהיו משותפים לכל אזרחי  המדינה.

             השלום  של  ישראל  עם  שכנותיה,  מעורר את שאלת זיקתם של הערבים אזרחי  ישראל,  למדינות  השכנות.   שאלת עתיד ירושלים והתושבים הערביים, ושאלת מעמד

      המקומות הקדושים לאיסלם, מטרידים את האוכלוסיה הערבית.

             בסקר  שנערך  ב-1997, בקרב מדגם מייצג של תלמידי תיכון יהודים בישראל,

      נמצא  שרק  %50.1  מהתלמידים מסכימים לקביעה שהערבים הם אזרחים שווי זכויות.

      %72  מהתלמידים רוצים לשלול מהערבים את הזכות להיות מיוצגים בכנסת, מחשש שזה יסכן  את  בטחון  המדינה  ואת  אופיה היהודי (ידיעות אחרונות 2.12.97). הדור

      הצעיר  היהודי  טרם  הפנים  ברובו  את ערכי השיוויון האזרחי גם כלפי האזרחים הערבים.   כשליש  מהישראלים, סבורים שבדרך כלל מתיחסים לערבים בישראל, בכבוד

      (סקר דעת קהל של מכון דחף עבור עמותת סיכוי, ינואר 99).

       אירועים של גזענות כנגד ערבים בישראל (מן העתונות)

             החוקר  ד"ר  אלי  רכס,  ממרכז דיין באוניברסיטת ת"א, אומר שאין בישראל אפליה  ממוסדת ולא ניתן למצוא בשום מקום מסמך מסודר המורה שיש להפלות ערבים.

      הגזענות מתקיימת על רקע של פחד.

             מר  יעקב חלבי, במאמרו בעתון "הארץ", מיום 20.6.99, סובר כי בתי המשפט בישראל  מטילים  עונשי מאסר לתקופות ארוכות יותר על נאשמים ערבים שעברו אותן

      עבירות  כמו  נאשמים  יהודים.   הוא  סובר  כי  השופטים נותנים עונשים שונים ליהודים  אשכנזים,  ליהודים  מעדות  המזרח  ולערבים,  כאשר הנאשמים האשכנזים

      נחשבים כמי שמעדו באופן חד-פעמי ויוצא דופן ועונשם קל יותר.  בני עדות המזרח זוכים  לחינוך  של בתי המשפט בענישה חמורה יותר כהרתעה.  ואילו תושבי המדינה

      הערבים  נתפשים  כשונאי  ישראל  החסרים כל נסיון דמוקרטי ורוצים לחבל בתהליך

      הדמוקרטי, ובתי  המשפט  נוהגים  בהם  בכל חומרת הדין.  לדעתו, ההבדל הוא כי,

      חשודים  ערבים  אשמים כל עוד לא הוכחה חפותם, ואילו חשודים יהודים חפים מפשע

      כל עוד לא הוכחה אשמתם.

             לדעת  יעקב חלבי, קיימת מדיניות ממשלתית לאסור מינוי של שרים ערבים או  ייצוג  נאות של ערבים בעמדות בכירות במשרדי הממשלה.  לדעתו הגזענות מונעת את

      שילובם החברתי והפוליטי של הערבים בישראל.

             מאבטחי  חברת  התעופה ארקיע, מנעו משני בדואים תושבי הכפר כעביה, לטוס

      בשמי  חיפה  בטענה  של  סיבות בטחוניות שלא ניתן לפרטן.  הבדואים נפגעו מאד,

      לאחד מהבדואים,  יש אחים המשרתים בצה"ל ואף נפצעו במהלך שירותם.

             בבאר  שבע  הודיעה  גננת  לזוג הורים ערבים, כי בנם לא יוכל לשהות בגן

      שלה, בשל התנגדות של הורים אחרים ואיום שיוציאו את ילדיהם מהגן.

             מעריב  מ-13.6.99  מציין  כי פסק הלכה של הרב איתמר רונצקי,ראש הישיבה

      הגבוהה באיתמר, סגן אלוף במיל', אומר כי חובה על חובש צבאי להתחמק ככל האפשר

      מטיפול  בערבי  פצוע  בשבת, בשל חילול שבת.  הרב קבע כי כאשר יש התנגשות בין

      הקוד  האתי  של  צה"ל לבין ההלכה, ההלכה גוברת.  הרב אמר כי למרות זאת יטפלו

      בערבים בשבת.

            שלוש  סטודנטיות  ערביות  למדו  בירושלים, אשר סבלו מהתנכלויות על רקע

      לאומני-גזעני,  עד  להצתת  דירתן, תקבלנה פיצויים כמו נפגעי טרור.  גם עולים

      מאתיופיה, או מרוסיה ואחרים, יוכלו לקבל פיצויים, אם היו קורבן לגזענות.

             מדריך  טיולים  דרוזי התלונן בפני אגודת מורי הדרך, על התנהגות גזענית

      כלפיו,  בעת שביקר בכותל המערבי יחד קבוצת תיירים מגרמניה ונדרש להציג תעודת

      זהות,ותעודת מורה דרך.  כמו כן נאמר לו שבשל היותו ערבי, הכניסה לרחבת הכותל

      אסורה  עליו בשבת.  המאבטחת אף הוסיפה כי גם הערבים לא נותנים ליהודים לעלות

      להר הבית ביום שישי.

             סטודנט  ערבי  ישראלי  שרצה להכנס למועדון לילה ב"עמק האלכוהול", נדחה

      כלא  מתאים  לרמת  המבלים.  תינוק בן שנה ושמונה לא נמצא מתאים להתקבל למעון

      בשל התנגדות הורים יהודים.

             צעיר  ערבי  הגיש  מועמדות  לקורס דיילים באל על ונדחה בשלישית, למרות

      התאמתו לתפקיד.

             ערבים  המגישים את מועמדותם לתפקידים בשירות המדינה ובחברות ממלכתיות,

      נמצאים  "לא מתאימים".  ארבעה צעירים ערבים הגישו את מועמדותם לקורסי דיילים

      באל על ונמצאו בלתי מתאימים.

             שתי  נשים ערביות התלוננו במשטרת נתניה, על כך שלאחר שילדו בבית חולים

      לניאדו  בנתניה,  אמרה  רעיית  מנכ"ל  בית החולים, בין היתר: "אל תחזרו ללדת

      ב"לניאדו".   זה בית חולים של יהודים ולא של ערבים שרוצחים יהודים בסכינים".

      היא  הציעה  להם  ללדת  בפעם  הבאה בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, ולא להמליץ

      לחברותיהן  ללדת  ב"לניאדו".  כן הוסיפה ש"לניאדו" הוא בית חולים לדתיים ולא

      לערבים  (23.11.99).  דוברת  בית  החולים  אמרה  שהתלונה אינה נכונה וכי בית

      החולים  מטפל ביולדות מכל המגזרים, כולל הערבי, ללא כל הבדל דת, גזע או מין.

      עוד  אמרה שיתכן שאחד המבקרים או היולדות, אמרו את הדברים, עקב הצפיפות הרבה

      שקיימת  במחלקה  וכי  הדברים  אינם  מקובלים על בית החולים ואינם בשליטת בית החולים.

       מקורות:

               "מבט  לאחור  ומבט קדימה, האמנם "אזרחות מלאה ושווה"? הערבים אזרחי

      ישראל  במלאת 50 שנה למדינה: הישגים עיקריים לעומת בעיות של אי-שיוויון שטרם

      נפתרו ומבט קדימה לעבר שנות ה-2000", מאת עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון

      הזדמנויות, 1998.

             סקר  דעת  קהל  בישראל, בנושא כבוד האדם באשר הוא אדם. הסקר נערך עבור

      עמותת סיכוי, ינואר 1999.

      עיתונות 1999.

       מצ"ב : "פערים חברתיים וכלכליים בחברה הישראלית, נובמבר 1997, מאת יפה נקר.

             "פערים בין האוכלוסיה היהודית והערבית בישראל, אוקטובר 1999, מאת יפה  נקר.

שירותי מידע – ספרייה

 ירושלים, ט"ז בכסלו, תשס"א

13 בדצמבר, 2000

בשנת 2000 מלאו  80 שנה להסתדרות

הנושאים:

            ציוני דרך בתולדות ההסתדרות.

            מזכירי ההסתדרות.

            תחומי הפעולה העיקריים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י.

            מבנה ההסתדרות.

            חוקה ובחירות.                 

ההסתדרות החדשה.

הסטוריה של תנועת הפועלים בעולם.

 הסתדרות העובדים הכללית הוקמה בחנוכה, כ"ח בכסלו, תרפ"א – 9  בדצמבר 1920. מספר מאפיינים לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית: למרות שמדינת ישראל היא בין המדינות הקטנות בעולם, תופסת תנועת הפועלים שלה, במספר חבריה, (1.63 מיליון,  ב-1987), את אחד המקומות הראשונים בעולם החופשי.  תנועת הפועלים הישראלית, על מפלגותיה השונות, עמדה בראש התנועה הציונית והשלטון במדינה, זמן רב יותר מכל תנועת פועלים בארץ דמוקרטית בעולם.  ב-1933, בקונגרס הציוני ה-18, החלה פרישתו של זאב ז'בוטינסקי ותנועתו הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), מההסתדרות הציונית.  סיעת ארץ ישראל העובדת, שייצגה את כל מפלגות הפועלים הציוניות בקונגרס הציוני ה-18, קיבלה את ההשפעה המכרעת בתנועה הציונית, עד הקמת המדינה.  מאז הקמת המדינה, ועד הבחירות לכנסת ה-9, ב-1977, היתה למפלגות הפועלים, השפעה מכרעת בממשלה ובכנסת.   במדינות בעלות מסורת של שלטון סוציאליסטי רצוף ויציב,  נפלו,  לפרקים,  ממשלות פועלים.

ההסתדרות פעלה בהתמדה לקיום של עקרונות חופש ההתאגדות וחופש המאבק המקצועי,  יישוב סכסוכי העבודה, בדרכי משא-ומתן והבנה הדדית, וקיום שביתות רק במקרים של מיצוי האפשרויות של  מו"מ.  ההסתדרות נתנה את הסכמתה להקמת מוסד לבוררות מוסכמת,  ודחתה את המגמה להנהגת בוררות חובה, שלדעתה יכולה להחריף  את יחסי העבודה. היא טיפחה ערכים של סיוע הדדי, פעילות חברתית-תרבותית וכלכלית, כמשענת לעובד בישראל והגנה על רמת חייו, על זכויותיו הסוציאליות ותנאי עבודתו, וטיפחה גם בניית משק עצמי.    בשנות הקמתה תיפקדה ההסתדרות, כממשלה של עם, בארץ בלתי מפותחת, ללא מקורות תעסוקה וללא שרותי  רווחה ראויים.

ציוני דרך בתולדות ההסתדרות

            ראשוני העולים לא"י, עם הכרה פועלית,  הגיעו עם גלי העליה השניה, החל בשנת 1904, והקימו מסגרות חברתיות מקוריות ומלהיבות, שכמותן לא הוקמו  ע"י תנועות פועלים אחרות, בעולם החופשי או בעולם הקומוניסטי. 

            מלחמת העולם הראשונה, הותירה את הישוב היהודי בא"י, חבול. חלק מהיהודים הוגלו למצרים, הישוב היהודי נרדף, גורש וסבל קשות במשך שנות המלחמה, הכוחות הפוליטיים, היו מפורדים,  עויינים ומתחרים, בתחרות פרועה על קבלת עבודות ציבוריות מהשלטונות הבריטיים ועל משיכת חלוצים- עולים להצטרף אליהם.    גבר הלחץ בתנועה הציונית, להתגבר על חילוקי הדעות הרעיוניים ועל הבדלנות המפלגתית,  ולמצוא דרך להקמת המסגרת הכוללת, שתעמיד את עצמה, לשרות העשיה הלאומית והמעמדית.  באוגוסט 1920 הגיעו שתי המפלגות: "הפועל הצעיר"  ו"אחדות העבודה", להחלטה על קיום בחירות כלליות בקרב ציבור העובדים, לשם קביעת הפעולה המשותפת לכל ציבור הפועלים, והכלים הדרושים לכך.  בבחירות השתתפו 4,433 פועלים ופועלות.  נבחרו נציגים מתוך 4 רשימות מפלגתיות: "אחדות העבודה, קיבלה 38 צירים, "הפועל הצעיר" קיבל 27 צירים, "רשימת העולים החדשים" קיבלה 16 צירים, רשימת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית עברית,  קיבלה 6 צירים.

            הקמת ההסתדרות  הכללית של העובדים העברים  בא"י,  העלתה בבת אחת את מעמד הפועלים הא"י,  למדרגה גבוהה של פעילות מעמדית, שזכתה להערכה ולכבוד גם בתנועת הפועלים הבינלאומית. ההסתדרות מורכבת מאגודות של החברים, לפי משלח-ידם.  תחומי פעילותה של ההסתדרות הכללית: פיתוח משקים חקלאיים וענפי עבודה בכפר ובעיר, סידור גדודי עבודה לחקלאות ולחרושת, ארגון הפועלים בהסתדרויות מקצועיות כלליות,  המקיפות את כל העובדים למקצועותיהם, על בסיס בלתי מפלגתי . השבחת תנאי העבודה והרמת פריונה, חינוך, השתלמות מקצועית, הספקה קואופרטיבית, עזרה הדדית, קופת חולים, אחריות, הלוואות. ארגון שמירה והגנה, קבלת העולים וסידורם בעבודה, סידור העליה של העובדים בחוץ לארץ, הנחלת הלשון העברית לעובדים, יצירת מוסדות לעבודה תרבותית לשם השכלה כללית, חקלאית ומקצועית, סידור ספריות ושיעורים מדעיים שימושיים, ספרות עבודה, עיתונות מקצועית וביוליטין ההסתדרות הכללית.

            ממטרות ההסתדרות הכללית: ההסתדרות תבוא בקשר עם ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי עבריות בא"י ובחו"ל, תבוא בקשר עם הסתדרויות החלוצים המתכוננים לעליה, תשיג את ההכרה של יהדות העולם לצורך יצירת מוסד כללי בין-מפלגתי, לשם עבודה מעשית לבנין חברת העבודה העברית בא"י.  ההסתדרות שולחת את באי כוחה למוסדות ההתישבות, כגון  הנהלת הקרן הקיימת לישראל, ועוד.  ההסתדרות הכללית היא היחידה העוסקת בעניינים שבתחום פעולתה, והיא באת- הכוח היחידה של כלל העובדים בא"י, כלפי פנים וכלפי חוץ, באותם עניינים.  כל המוסדות המטפלים בעניינים של ההסתדרות הכללית, עוברים לרשותה של ההסתדרות הכללית.  ההסתדרות הכללית תקים את בנק הפועלים,  והפועלים מתחייבים להשתתף במעשה יצירה זה.

            הקמת ההסתדרות  הכללית של העובדים בא"י,   חוללה תמורות חשובות בעלות השפעה ארוכת טווח.  הפועלים, השכבה החלשה והעניה בחברה היהודית בגולה ובא"י, הקימו את הארגון החזק והיעיל ביותר של  הישוב, לצרכי פנים ולצרכי חוץ.  ההסתדרות הכללית התייצבה גם בחזיתות העיקריות של המאבק הציוני, הגנה, התיישבות, מאבק עם השלטון הבריטי.  במיפקד שערכה ההסתדרות הכללית , בשנת 1922, התפקדו: 16,608 עובדים  (71.7% עובדים ו-28.3% עובדות), ב -97 מקומות עבודה.  יחד עם  ילדיהם היו 21,394 חברים בהסתדרות, שהיוו כ-25% מכלל האוכלוסיה היהודית בא"י (84,000 נפש). בשנת 1978 היו מאורגנים בהסתדרות מיליון ו-450,000 חברים וחברות, כ-90% מכלל השכירים בארץ.

 בעשור הראשון של ההסתדרות הכללית הוקמו מוסדות רבים.  ב-1921 הוקמו "קופות מלווה" להלוואות אישיות, וכן בנק הפועלים שהיווה מנוף להקמת קואופרטיבים, משקים חקלאיים, מוסדות משקיים, מפעלים ובתי מלאכה, וכמנוף לרכישת עמדות כלכליות חדשות לציבור הפועלים.  ב-1921 הקימה ההסתדרות הכללית גם את המשרד לעבודות ציבוריות ובניין.  חשיבותו בכך שפעל להשגת עבודות הבנייה, כמכשיר לבניין הארץ ולהכשרה מקצועית של העולים  וסיגולם לעבודת כפיים.  ב-1924 הורחבה מסגרתו של המשרד לעבודות ציבוריות והוקם "סולל בונה" ( אשר פשט את הרגל ב-1927, וחזר לפעילות ב-1935).

מאורעות 1920-1921 הביאו את ההסתדרות לקחת על עצמה תפקיד פעיל בהקמת ה"הגנה".   ההסתדרות יזמה את "מפעל האלף", תכנית להתיישבות אלף משפחות. במסגרת התוכנית, יושבו 432 משפחות, בראשית שנות ה-30,  על חלקות קרקע בנות 12-17 דונם, והקימו משקים מעורבים אינטנסיביים, באזור המטעים שבמרכז הארץ.  ההסתדרות עודדה את הקמת "חבורות": קבוצות שהכשירו את חבריהן לעבודה חקלאית ולהתיישבות.  חבורות מפורסמות: "חבורת מעבר" מ-1923 ליד פתח-תקוה, שיסדה לאחר מכן את קיבוץ גבעת השלושה; "חבורת הדרום" ברחובות, "חבורת השומרון" בחדרה,  ו"חבורת הגליל" ביבניאל.

            ב-1923 הוקמה "חברת העובדים" כמסגרת המשפטית, הארגונית והכלכלית, של כל המפעלים האדמיניסטרטיביים (כמו "הסנה", "סולל-בונה"), השיתופיים  (הקיבוצים), הקואופרטיביים ( "דן", "אגד"), וכן המושביים של ההסתדרות הכללית.   כל חברי ההסתדרות הם חברים בחברת העובדים, חברת העובדים מקימה מוסדות, מפעלים וקרנות וברשותה מניות היסוד של בנק הפועלים, "המשביר".   ב-1924 נוסדו :  "הסתדרות הנוער העובד", מסגרת ארגונית ומקצועית לנוער העובד, בעיקר בערים הוותיקות של א"י, להגנה מקצועית, להכשרה מקצועית ולחינוך; "מגבית ההסתדרות", לאיסוף כספים וכן  לפעולת הסברה מקיפה בתנועת הפועלים האמריקאית, היהודית והכללית.  ב-1925 נוסדו:   "דבר", עתון פועלי א”י, "אוהל",  תיאטרון  פועלי א"י, "הפועל", התאגדות הספורט של הפועלים, "הסנה", חברת הביטוח (1924).  ב-1927 נוסדו: "תנובה" ארגון לשיווק התוצרת החקלאית של המשקים,  "יכין" המוסד ההסתדרותי הקבלני לעבודות חקלאיות.  ב-1928 נוסדו:  "מרכז הקואופרציה" מסגרת הגג לכל הקואופרטיבים בארץ, "מרכז השיכון" לטיפול בענייני שיכון והקמת שכונות וקריות של פועלים סמוך לערים ומושבים, "מרכז העבודה לטיפול בענייני התעסוקה של הפועלים" כולל יצירת מקורות עבודה חדשים.

            ועידת היסוד של ההסתדרות נערכה ב-1920.  ועידת ההסתדרות השניה נערכה ב-1923 וחשיבותה בהחלטה על יסוד עיתון ההסתדרות "דבר", על הקמת "חברת העובדים" ועיצוב יסודותיה,  על ההחלטה להקים  הוצאת ספרים של ההסתדרות (נוסדה ב-1942 בשם "עם עובד"), והקמת "קרן חוסר עבודה" לתמיכה בפועלים מובטלים.  הועידה החליטה על הצטרפותה של ההסתדרות לאינטרנציונל המקצועי ובחרה ב"בית-דין פנימי" והוחלט על הקמת "שכונות שדה" בקרבת הערים, עם משקי עזר לפועלים. שכר עובד חושב לפי גודל משפחתו ולא לפי מקצועיותו או תפקידו.

הועידה השלישית מ-1927  החליטה על הקמת "מרכז הקואופרציה", "המרכז לשיכון" "וועדת ביקורת  מרכזית" לכל מוסדות ההסתדרות ומפעליה.  בועידה זו החלט לראשונה, על  ארגון משותף של פועלים יהודים וערבים.    המשברים הכלכליים שפקדו את א"י בשנות ה-20, הביאו לאבטלה עמוקה וממושכת, שגרמה לעיתים לירידה מהארץ.  המוסדות של ההסתדרות וכן קבוצות ומושבים, קלטו מובטלים עד יעבור זעם וכן יזמו עבודות שונות.  "המשביר המרכזי" סיפק למובטלים ולמטבחי הפועלים מצרכי מזון, אורגנו מגביות מיוחדות בקרב הפועלים העובדים למען המובטלים, נקבע שיוויון בחלוקת ימי העבודה בין המובטלים.  ב-1927 הוחלט על סיוע כספי ישיר למובטלים.  ציבור הפועלים היהודי סבל מהעדפת הפועלים הערבים בעבודות חקלאיות, דבר שגרם למתח רב ביישוב.

            העשור השני לחיי ההסתדרות הביא לשנים של גיאות כלכלית והתרחבות התיישבותית, "חומה ומגדל", מפעלי הצלה, "עליית הנוער" וההעפלה. התחזקה מסגרתו של ארגון המחתרת "הגנה", שתנועת הפועלים היוותה בו גורם מכריע.  התנהלו מאבקים קשים עם חוגי הימין ועם המפלגה הרביזיוניסטית, בעיקר לאחר רצח ארלוזורוב. התחרות על העבודה, נעשתה ע"י הורדת שכר, והיו סיבות נוספות למתחיויות.  ההסתדרות העמידה משמרות למניעת כניסתם של פועלים ערבים לפרדסים,  והפרדסנים קראו  למשטרה הבריטית, אשר אסרה את השומרים.  ב-1934 רצו  בן-גוריון וז'בוטינסקי לחתום על  הסכם, בו תיקבע זכותו של מיעוט במקום עבודה, להתנגד לשביתה ולמנעה,  ולדרוש במקומה בוררות מוסכמת.  רוב חברי ההסתדרות דחו את ההסכם וחלה החרפה ביחסים בין שתי התנועות.

            ב-1930 התאחדו שתי מפלגות הפועלים הראשיות בא"י, "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" והקימו את המסגרת הפוליטית  של מפלגת פועלי א"י (מפא"י).  בבחירות לועידת ההסתדרות הרביעית, בפברואר 1933, זכתה מפא"י ב-165 צירים מתוך 201 צירי הועידה (82%). ב-1935 פרשה התנועה הרביזיוניסטית מההסתדרות.  בוועידה הרביעית של ההסתדרות, הוכר לראשונה הצורך, לטפל בצורה מסודרת וכוללנית בנושא השיכון לפועלים בבתים משותפים, בשכונות פועלים בערים ("מעונות עובדים"), ובשכונות פועלים וקריות נפרדות (קרית-חיים, קרית-עמל ועוד).  הבעלות על הרכוש היתה בידי הקואופרטיב, בו היתה מובטחת השפעה מכרעת להסתדרות. בעקבות זה קמו "האגודות השיתופיות לשיכון" במסגרת ההסתדרות. כן הוחלט על הקמת "המרכז לתרבות" ו"המרכז לנוער". ב-1937 נחתם הסכם בין ההסתדרות הכללית לבין הסתדרות העובדים הלאומית, על הקמת לשכה משותפת לחלוקת עבודה, על בסיס מכסות, ונקבע שהסתדרות העובדים הלאומית, תקבל 11% מכל העבודות. מאוחר יותר הצטרפו ללשכה גם ארגוני העובדים האחרים: "פועלי אגודת ישראל" ו"הפועל המזרחי".  הקמת הלשכה המשותפת, שיחררה את מקומות העבודה, מהתחרות של ההסתדרויות ביניהן.  ועד הפועלים בכל מקום, ניהל מו"מ עם המעביד,  בכל ענייני הפועלים.

            במלחמת העולם השניה, תרמה ההסתדרות את חלקה בתחום הצבאי.  הוטל עליה לגייס לפי מכסות, שהטילו המוסדות הלאומיים על היישוב היהודי,  יהודים, שישתתפו במלחמה עם צבאות בריטניה, נגד גרמניה.  הוקמו משרדי גיוס מיוחדים במועצות הפועלים ובהתיישבות העובדת, ההסתדרות נטלה על עצמה את עול הטיפול במשפחות המגוייסים.  גם הגיוס לפלמ"ח נערך בקרב חברי ההסתדרות: פועלים מהעיר, חברי משקים, גרעינים של תנועות הנוער החלוציות, התגייסו במאורגן לפלמ"ח.

            המלחמה תרמה להתרחבות התעשיה בא"י וזו הביאה להתפתחות איגודים מקצועיים תעשייתיים. בשנות ה-40 הוקמו האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, הכריכה והקרטונאז'; איגוד פועלי היהלומים; איגוד הימאים; ארגון פועלי החרושת ההסתדרותית; הסתדרות המהנדסים, ועוד.  כמו כן נחתם הסכם עם התאחדות בעלי התעשיה.  ההסכם כלל, סעיף בדבר תוספת יוקר, לעובדים, לפי ההתייקרות הממוצעת במשק.  המלחמה הביאה גם לעליית  משקלם של פועלי הבניין והשירותים.  כמו כן הוחלף העקרון של המשכורת המשפחתית, במוסדות ההסתדרות, והונהגה משכורת מקצועית.

            בוועידת ההסתדרות מ-1945 הוזמנו הסתדרות הפועל המזרחי והסתדרות המורים, להצטרף אל ההסתדרות, והוחלט על הקמת המוסד לחינוך ועיון "אהלו", על שפת הכנרת.  ב-1947 מנתה ההסתדרות 176,00 חברים, שהיו 42% מכלל הישוב היהודי הבוגר. 62% מכלל העובדים במשק  היו מאוגדים בהסתדרות. מכלל 165 אלף המועסקים בישוב היהודי בא"י ב-1946 היו כ-40 אלף, 22%, מועסקים במפעלי ההסתדרות ובמשק העצמי של חבריה. בחקלאות הגיע המשק ההסתדרותי  ל-70%,  בחרושת ל-10%.

            על סף הקמת מדינת ישראל הקיפה "חברת העובדים" כ-100 חברות בע"מ וכ-1000 אגודות שיתופיות ובכללן ישובי עובדים, שכונות פועלים, מוסדות חינוך, קואופרטיבים יצרניים וצרכניים, מוסדות לאשראי ולחסכון, ועוד.  "תנובה" התרחבה ושיווקה כ-70% מכלל תוצרת המשק, "המשביר המרכזי" התרחב ופנה גם לפיתוח התעשיה ("שמן", "המגפר", "נשר" ועוד), וכן לעידוד תנועת הצרכנות, שמנתה ב-1947:  166 אגודות, ובהן 33.5 אלף חברים.  לפיתוח מואץ זכו:  "מקורות" שהוקמה ב-1937; וכן,   "יכין", "חק"ל, ובעיקר, "סולל בונה".  ההסתדרות הקימה גם את חברת הספנות והדיג "נחשון", אח"כ את "צים", ואת  "אווירון".  בנק הפועלים, קופות מלווה וחסכון של העובדים, חברת הביטוח "הסנה" ו"אמפל" התרחבו.  עד סוף 1947 ניבנו כ-3000 יחידות דיור לחברים, לעולים ולחיילים משוחררים.  בבניה במושבות עסקה חברת "נווה עובד".

            בסוף 1947 היה מספר הקואופרטיבים 120, ובהם 5,400 עובדים, מהם 3,700 חברים.     עם הנהגת "המס האחיד" לקופת חולים ב-1937, התרחבה גם העזרה ההדדית.  המס האחיד כלל מס ארגוני, מס לקרן שביתה, מס לתרבות, מס קופ"ח, קרן נכות, קרן חוסר עבודה, קרן עבודה עברית,קרן מציב לשאירים של נפטר, משען, דור לדור (גימלאות לחברים שאין להם פנסיה ממקורות אחרים), ועוד.

            במלחמת השחרור תרמו המסגרת הארגוניות והכלכליות של ההסתדרות, תרומה חיונית: "סולל בונה" העמיד את הידע ויכולת הביצוע לרשות הצבא בביצור ישובים, סלילת כבישים, התקנת מתקנים צבאיים; "המשבר המרכזי" ו"תנובה" שימשו את חיל האספקה; "קופת החולים הכללית סייעו בצד חיל הרפואה של צה"ל.  ההסתדרות העמידה את מוסדותיה וארגוניה לרשות המדינה החדשה, קופ"ח כללית קיבלה על עצמה את הטיפול בעולים, בתקופה בה פרצו מחלות רבות כגון טיפוס, אסכרה, צפדת, שעלת, שיתוק ילדים, ועוד.  סולל-בונה בנה אלפי יחידות דיור לעולים ממחנות האוהלים, תנובה והמשביר המרכזי  כללו את ריכוזי הערים והעולים במפת השיווק שלהם.  כל מועצת פועלים אימצה ישוב עולים או מעברה וטיפלה בקליטה החברתית, בהגנה מקצועית, חיפוש מקורות תעסוקה, פיתוח גנים, פעוטונים  ושרותים למשפחה, באמצעות "מועצת הפועלות" ו"ארגון אמהות עובדות" (כיום נעמ"ת).  ההסתדרות הפכה לבת לויה לממשלה ולסוכנות – בקליטת העליה. בשנים 1948- 1953 הוקמו : איגוד ארצי של פועלים חקלאיים שכירים, איגוד ארצי של רופאים חברי ההסתדרות, איגוד ארצי של רוקחים, איגוד ארצי של אמני הבמה, המוסיקה והמחול, חטיבה ארצית של נהגי משאיות, ארגון עובדי צה"ל, איגוד השומרים, ארגון עובדי התעשיה האווירית, איגוד פועלי המזון, הסתדרות פועלי המתכת, האלקטרוניקה והחשמל, הסתדרות עובדי המדינה, איגוד פועלי העץ.    חקיקה  נרחבת בתחום העבודה ובתחום הסוציאלי, סייעה להסתדרות בשמירה על האינטרסים של  העובדים בישראל.

 עם הקמת המדינה חלו שינויים בתיפקוד ההסתדרות: תפקידי החינוך ולשכות העבודה, הועברו לניהול המדינה.  לעומת זאת יסדה ההסתדרות מאות ישובים חקלאיים חדשים ורשת מפעלי תעשיה בכל הארץ.

            השנים 1957-1967 היו שנים של ביסוס ההסתדרות.  התיעוש המוגבר בישראל הביא ליצירת מקומות עבודה חדשים, לביסוס יישובי פיתוח רבים והקמת ישובים חדשים.  נחתם הסכם בין הסתדרות עובדי המדינה והממשלה, כמעבידה של רבבות עובדים,  נחתמו  הסכמי העבודה של הסתדרות הפקידים עם מעבידים ציבוריים אחרים, המוסדות הלאומיים והרשויות המקומיות, וכן  הסכמי העבודה בין ההסתדרות עצמה והעובדים במינהל של מוסדות ההסתדרות ובמפעלי החרושת ההסתדרותית.  היו החלטות משותפות להסתדרות והממשלה על הקפאת שכר תמורת התחייבות הממשלה להקפיא מיסים, והתחייבות המעבידים להקפיא מחירים.

            ההסתדרות והממשלה יצרו כלים משותפים להבטחת רווחתו וקידומו של הפועל בתוך הצמיחה הכוללת של המשק והחברה הישראלית: "המכון לפריון העבודה והייצור, משנת 1952;  "המוסד לבטיחות ולגיהות", מ-1955, "המוסד לחקר תפוקה והכנסות", מ-1963.   "צים", "אל-על", "ארקיע" "מקורות", ועוד, הם מוסדות  של פעילות כלכלית משותפת של חברות מסחריות ותעשייתיות עם הממשלה, ההסתדרות וגורמים ציבוריים (הסוכנות היהודית) או מוסדות פרטיים.

            ההסתדרות הקימה קופות תגמולים אליה מפרישים העובדים והמעבידים אחוזים מוסכמים מהמשכורת החודשית של העובד.  ריבוי הקופות והניהול המפוצל שלהן  וכן הגלים האינפלציוניים ששטפו את המשק לא היו לטובת העובד.  ב-1964 חתמה ההסתדרות על הסכם מיוחד עם התאחדות בעלי התעשיה שהעניק "פנסיית יסוד" ל-40 אלף פועלי התעשיה, במסגרת קופת הגמל והפנסיה "מבטחים". הסכם דומה מ-1965 נחתם עם משרד העבודה בענין 15 אלף עובדי  "המשקם".  בשנת 1964 פורסם דו"ח דוד הורביץ, אז נגיד בנק ישראל, בנוגע לשיוויון בטבלאות שכר של עובדי מדינה  ועובדים בשרות הציבורי, וביסוס טבלאות השכר על שיטה מדעית של הערכת העיסוקים וסיווגם.

            ב-1966 הצטרפה מפלגת "חירות" להסתדרות. ב-1973 הוקם הגוש "ליכוד" בתוך ההסתדרות.  הסתדרות "הפועל המזרחי"  ו"פועלי אגודת ישראל" קשורות עם ההסתדרות, רק באיגוד המקצועי ובקופת חולים כללית. התחזקותם של האיגודים המקצועיים והופעתם של ועדים ארציים חזקים ובעלי כח לחץ בענפים חיוניים:  חשמל, נמלים, תעופה, מים ועוד, תרמו   לתהליך החלשה במעמד ההסתדרות כמייצגת את האינטרס הכולל של פועלי ישראל.  בשנים 1965-1967, שנות המיתון, התגייסה ההסתדרות להקלת מצוקת האבטלה והקימה קרנות מיוחדות לעידוד התעסוקה, העניקה הלוואות נדיבות למעסיקים כדי שיעסיקו עובדים, נמנעה מלפטר עובדים במוסגות ההסתדרותיים ולחצה להפעיל "ביטוח אבטלה" ותשלום דמי אבטלה לעובדים.  מוסדות ועובדים ויתרו על תוספות שכר כדי למנוע פיטורין.  מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה שגשוג כלכלי, שגרם עלייה בצריכה ועלייה ברמת החיים.

בועידה ה-9 של ההסתדרות בפברואר 1960 הוחלט על פתיחת שערי ההסתדרות בפני חברים ערביים ואושר העקרון של מדיניות מקצועית כוללת, לפיה יועלה השכר רק בעקבות גידול התפוקה הלאומית.  בועידה ה-10 מינואר 1966 הוחלט על הקמת ארבע הסתדרויות של פועלי תעשיה (מתכת, מזון, טקסטיל ועץ), על הקמת הסתדרות נפרדת לעובדים האקדמאים וכו' , הקמת מכון למדעי העבודה באוניברסיטת ת"א.  הועידה הניחה יסודות לחקיקת חוקים מקיפים בתחומי ביטוח בריאות וביטוח פנסיוני מקיף (רצף זכויות לעוברים ממקום עבודה אחד למשנהו).  כמו כן הוחלט כי מחצית חברי המח' לאיגוד מקצועי בוועד הפועל, ייבחרו ע"י ההסתדרויות והאיגודים המקצועיים הארציים.  הוחלט על שינוי השם ל"ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, זאת בעקבות קבלת חברים ערבים להסתדרות.  כמו כן הונהגה הבוררות המוסכמת, בניגוד לבוררות חובה בשירותים הממלכתיים, אותה דרשו מפלגות הימין.

השגשוג  הכלכלי לאחר מלחמת ששת הימים הביא לדרישות שכר גבוהות בהרבה מאלה שהושגו ע"י ההסתדרות, ולשיתוף פעולה בין מעבידים לעובדים, ללא שיתוף ההסתדרות.  היו תוספות "מתחת לשולחן" ללא ניכוי מס והפרשות לקופות הגמל והפנסיה.  קמו ועדי עובדים חזקים, לרוב ארציים, ופעלו להשגת לגיטימציה להטבות שכר שונות, פטורות ממס, במסווה של הוצאות, תוספות מיוחדות וכו'  קבוצות העובדים החזקות במפעלים החיוניים השיגו הטבות מרחיקות לכת,  והעובדים "החלשים" האשימו את ההסתדרות בשחיקת שכרם עקב האינפלציה המהירה. ההסתדרות לא הכינה מבעוד מועד כלים כלכליים-מדעיים למעקב אחר ההתפתחויות הכלכליות המהירות במשק, כדי לעצב מדיניות כלכלית ומקצועית. היא הפכה למגיבה בלבד ולעתים למשקיפה חסרת אונים, מול יוזמת הממשלה.  על רקע זה התחזקו ונעשו עצמאים, הוועדים החזקים,  ו"החלשים" טענו שההסתדרות אינה מסוגלת להגן עליהם.  בעשור השלישי של ההסתדרות במדינת ישראל, שצויין בעודף תעסוקה, אינפלציה דוהרת ועליה מהירה ברמת הצריכה וברמת החיים, מצאה  עצמה ההסתדרות ללא כלים למאבק במגמות החדשות ומבלי יכולת להשתלט עליהן.

  גם במשק של ההסתדרות חלו שינויים, שכבת המנהלים בעלי האידאולוגיה של ההסתדרות, פרשה לפנסיה, במקומם הגיעה שכבת מנהלים  צעירה, שהעקרון המנחה היה הרווח הכספי.   כמו כן ארעה החלשה מתמדת בקשר בין העובד מהשורה, לבין שכבת המנהלים, אשר השתלבו בצמרת המינהל של המשק הפרטי והציבורי, בעוד העובדים נדחקו למעמד של שכירים, ללא  שיתופם בניהול המשק ההסתדרותי וטיפוח האחריות עליו.

ההסתדרות פעלה לפתרון בעיות ולתיקון עיוותים בסולמות השכר של העובדים; להשוואת השכר בין גברים ונשים בעד עבודה שווה; בדאגה למשפחות מרובות ילדים, לאמהות עובדות,  לנוער עובד ועוד.  הושגו הישגים בהבטחת פנסיה ותנאים סוציאליים לקבוצות עובדים רבות, שוכללו הכלים המשותפים לממשלה ולמעבידים לעריכת מדידות אוביקטיביות של תפוקת העבודה והעלאתה, שופרו תנאי הגיהות והבריאות במפעלים; קודמו עובדים באמצעות הכשרה מקצועית ; וכן הועלתה הרמה של הפעילים בהסתדרות, ועוד.

החל מ-1977 גדל המשבר הפיננסי בהסתדרות וניבעו פרצות בדימוי של ההסתדרות.  המשבר הפיננסי קשור לביטול ההדרגתי של ממשלות הליכוד בסיוע הממשלתי לקופת החולים הכללית, אשר אותה חפצו לנתק מההסתדרות.  בנק הפועלים היה שותף למשבר הבנקים מ-1983.  ב-1997 נרכש בנק הפועלים ולמעשה הופרט.  ב-1986 התפרסם דבר "הרפואה השחורה" שהיתה נהוגה בקופת החולים הכללית. ב-1992 היתה קופת חולים בעלת חובות של למעלה משני מיליארדי שקלים. קונצרן "כור" החל בתהליך הפרטה, בסוף 1995 מכרה ההסתדרות את שארית מניותיה בקונצרן.  "הסנה" פשטה את הרגל בסוף 1992.  אז התברר גם מצבן האקטוארי החמור של קרנות הפנסיה של ההסתדרות.  נתגלעו אי-סדרים כספיים של חברים בעמדות מפתח ונפתחו חקירות פליליות נגד מספר אישים, לרבות גזבר ההסתדרות האחרון מטעם מפלגת העבודה, ארטור ישראלוביץ. ההסתדרות החדשה מ-1995 הפכה להתאחדות של איגודים מקצועיים, הממשיכה להגיש שירותים שונים לחבריה, אך אינה שולטת בחלקים נרחבים של המשק הישראלי.

מזכירי ההסתדרות: דוד בן-גוריון, דוד רמז, יוסף שפרינצק, פנחס לבון, מרדכי נמיר, פנחס לבון, אהרן בקר, יצחק בן-אהרן, ירוחם משל, ישראל קיסר,  חיים הברפלד, חיים רמון, עמיר פרץ.  מאז ההסתדרות החדשה, שונה שם התפקיד, ל "יו"ר ההסתדרות".

מזכירי ההסתדרות שכיהנו גם בממשלות ישראל: דוד בן-גוריון, מרדכי נמיר, פנחס לבון, יצחק בן-אהרון, חיים רמון, יוסף שפרינצק (יו"ר הכנסת), ועמיר פרץ (חבר הכנסת).    חברותם של חברי  הממשלות ושל ראשי ההסתדרות, בתנועה פוליטית אחת, ציצמה את העימותים שעלולים היו לפרוץ, על רקע ניגודי אינטרסים בין הממשלה להסתדרות.  בשני מקרים אירעו עימותים אישיים בין מזכירי ההסתדרות לבין הממשלה: העימות בין דוד בן-גוריון לפנחס לבון, בענין "הפרשה"; העימות בין פנחס ספיר לבין המזכיר יצחק בין אהרון.  בשני המקרים עזבו מזכירי ההסתדרות את תפקידם.

 תחומי הפעולה העיקריים של ההסתדרות: ביטוח רפואי בקופת-החולים הכללית. ב-1987  היו  3.3 מיליון נפש מבוטחים בקופת החולים הכללית, וכן  14 בתי-חולים, 1282 מרפאות, 15 בתי הבראה, קרנות הביטוח והפנסיה, "משען", "דור לדור" ו"מציב" – קרנות לצרכים סוציאליים.  האיגוד המקצועי וועדי העובדים הארציים, וועדים במקומות עבודה, מנהלים את המו"מ עם המעסיקים בנושאי שכר ותנאי עבודה.  חברת העובדים השיתופית, מאגדת את כל חברי ההסתדרות (מספר המועסקים ב-1987 היה 270,000, כ-22% מכלל המועסקים במדינה). 170,000 עובדים נמנו על הסקטור הקואופרטיבי הנמצא בבעלותם העצמית של העובדים (ההתיישבות העובדת וקואופרטיבים יצרניים ושרותים) כ-100,00 עובדים הועסקו במשק המוסדי בבעלות הישירה של חברת העובדים, ובמוסדות הארגוניים של ההסתדרות.

 פעולת ההסתדרות במישור המקומי מרוכזת ב-72 מועצות פועלים, בתיאום של אגף הארגון בוועד הפועל של ההסתדרות.  פעילות לטיפוח שירותי תרבות, חינוך והשכלה, אמנות והסברה, נעשים ע"י המרכז לתרבות ולחינוך. נעמ"ת מטפלת בבעיות הנשים, האם העובדת, עקרת הבית והנערה.  33 בתי ספר תיכוניים-מקצועיים, 23 בתי ספר לחניכים של רשת "עמל" (הפכה לעמותה עצמאית),  מועדוני נוער, ארגון הסטודנטים חברי ההסתדרות, התאחדות הסטודנטים ההנדסאים והטכנאים.  הנוער העובד והלומד מאגד כ-100,000 נערים ונערים (1987). "הפועל", ארגון הספורט, עוסק ב-19 ענפי ספורט.  הרשות לצרכנות.  הביקורת. רשות השיפוט. עידוד שיתוף נציגי העובדים באחריות, בניהול וברווחים במפעלי משק העובדים.  חקיקת עבודה.  טיפול בקליטת עולים.  קשרי חוץ עם הסתדרויות עובדים ברחבי העולם.  שירותי הסתדרות במגזר הערבי.   המכון לחקר תנועת העבודה.  המחלקה להשכלה גבוהה. המכון למחקר כלכלי וחברתי. המחלקה לתעסוקה, לטיפול במוקדי האבטלה. טיפוח צרכי דת. המחלקה לתפוצות. עתון "דבר" (נסגר). הוצאת הספרים "עם עובד" (נמכרה לעובדים), "המשביר לצרכן". קרן תנופה לצמיחה, למאבק באבטלה. קרן לעידוד המחקר. קרן לעידוד השכלה.  ההסתדרות  הקימה ישובים חקלאיים, וכן את  "סולל-בונה", חברת שכון, תעשיות, "כור" (ההסתדרות מכרה את מניותיה האחרונות בכור ב-1995), את  בנק הפועלים (נמכר ב-1997), "תנובה" המשביר המרכזי" "הסנה" (פשטה את הרגל ב-1992), ומפעלי כלכלה, חברה ותרבות נוספים.  ההסתדרות עסקה בחינוך ילדי העובדים, והפעילה  בעבר לשכות עבודה.  מוסדות נוספים של ההסתדרות: " נעמ"ת",  "משען" , המפעילה בתי אבות,  הרשות להגנת הצרכן,  המרכז לתרבות ולחינוך, האגף לדמוקרטיה תעשיתית.  כמו כן, מקיימת ההסתדרות, קשרים בינלאומיים.

מבנה ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י :  מעין פירמידה שבסיסיה, הועידה הכללית, וקודקודה הוועדה המרכזת.   הועידה הכללית היא המוסד העליון והגוף המחוקק של ההסתדרות. החלטותיה מחייבות את כל חברי ההסתדרות, הסניפים, המוסדות והמפעלים.  ניתן לחוקק את חוקת ההסדתרות או  לשנותה, בועידה בלבד.  הועידה נבחרת אחת ל-4 שנים בבחירות כלליות, ישירות, חשאיות ויחסיות. הבחירה היא בין רשימות מפלגתיות.  הוועד הפועל מחליט על קיום בחירות כלליות ועל מועדן המדוייק.  מועצת ההסתדרות, גוף נבחר, מצומצם יותר מן הועידה, המוסד העליון של ההסתדרות בין ועידה לועידה,  מתכנסת לפחות אחת ל-8 חודשים, לפי החלטת הוועד הפועל.  המועצה מטפלת בסעיפים הנדונים בהחלטות הועידה וגם בהשלמת חקיקה, בערעורים המובאים לפניה על החלטות של הוועד הפועל ובנושאים בעלי חשיבות מיוחדת.  המועצה בוחרת את הוועד הפועל, את בית הדין העליון, משפט ההסתדרות, ועדת הביקורת המרכזית.  לכל שני חברי המועצה, נבחר סגן אחד.   כלומר, חברי מועצה, בנוסף למחצית המספר: סגנים.  המועצה מקבלת את החלטותיה ברוב רגיל, פרט לשינוים בחוקת ההסתדרות המחייבים רוב של שני שלישים.  הוועד הפועל הוא המוסד המינהלי העליון של ההסתדרות והאחראי על פעולותיה, מפקח על כל מוסדות ההסתדרות ומפעליה, פרט למוסדות המשפט והביקורת.  מתכנס אחת ל-4-6 שבועות.  מועצת ההסתדרות מעבירה נושאים לדיון בוועד הפועל.  הוועד הפועל בוחר את הוועדה המרכזת ואת המזכיר הכללי של ההסתדרות.  בועידה ה-13 נקבע מספר חברי הוועד הפועל, 185, ובנוסף מחצית המספר, סגנים.  הוועדה המרכזת, "ממשלת ההסתדרות",  נבחרת ע"י הוועד הפועל והיא משמשת כמזכירות פעילה של הוועד הפועל. מזכ"ל ההסתדרות מביא לפניה נושאים לישיבתה השבועית הקבועה. מספר חברי הוועדה המרכזת, 32, בהם מזכירי מועצות פועלים, נציגים של מקומות עבודה גדולים, מזכירי איגודים ארציים מכהנים גם בתפקידיהם הקבועים מחוץ לוועדה המרכזת.

   מזכ"ל ההסתדרות הוא גם יו"ר הוועד הפועל והמועצה, שולט על   הרשות המבצעת, על הרשות המחוקקת של ההסתדרות, על התקציב.  למזכ"ל מעמד עדיף בהשוואה לחבריו האחרים בהנהגת ההסתדרות בכל הנוגע למו"מ חיצוני, בעיקר עם רשויות הממשלה. הוא המייצג את ההסתדרות.    כל חבר בהסתדרות הכללית הוא גם בעל מניה אחת ב"חברת העובדים".  חברת העובדים היא המסגרת המשפטית של כלל נכסי ההסתדרות, נוסדה ב-1923, ותפקידיה: ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר, על יסודות עזרה ואחריות הדדית. היא בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיבים, היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים וקרנות וברשותה מניות היסוד של בנק הפועלים, המשביר המרכזי ושאר חברות בנות.   ועידת ההסתדרות משמשת גם כוועידת חברת העובדים ומועצת ההסתדרות, גם במועצת חברת העובדים.  מינהלת  חברת העובדים בוחרת במזכירות בת 61 חברים, בראשה מזכיר חברת העובדים.  בפירמידת המוסדות של חברת העובדים : ועידת ההסתדרות, מועצת ההסתדרות, מינהל הוועד הפועל, מזכירות (היו"ר מזכ"ל ההסתדרות), ועדה מנהלת בראשה מזכיר חברת העובדים. חלק ניכר מהמשק ההסתדרותי הוא בבעלות ישירה של ההסתדרות באמצעות חברת העובדים (סולל בונה, בנק הפועלים  וכור (נמכרו), הסנה (פשטה את הרגל, ב-1992). תיעוש, ועוד). 

 המשק הקואופרטיבי כולל את כל הקואפרטיבים היצרניים והשרותים (אגד, דן, שלב, הארגז, נמליט ועוד). לחברת העובדים מניית יסוד במרכז הקואופרציה וכן נציג משלה, בכל מועצת מנהלים של כל קואופרטיב.

המשק השיתופי העצמי, מסגרת בה כלולים כל הקיבוצים, מושבי העובדים, המושבים השיתופיים וכל המוסדות הכלכליים, שהקימו ארגונים אלה, כגון החברה לשיווק תוצרת חקלאית – תנובה, מפעלים כלכליים אזוריים לעיבוד תוצרת חקלאות, בתי קירור, מכוני תערובת, הובלת משאות ועוד.

 המשק המשותף של ההסתדרות, הממשלה, גופים ציבוריים אחרים ובעלי הון.  "ברית פיקוח", אגודה שעוסקת בביקורת החשבונות בחברות הכלכליות ובאגודות המסונפות אליה, בפיקוח ובהדרכה.

 כל חברי ההסתדרות מאורגנים באגודות מקצועיות מקומיות, לפי מקצועותיהם או לפי ענפי המשק שהם עובדים בהם.  אין אפשרות להיות חבר בשתי אגודות מקצועיות.  קיימת גם הסתדרות מקצועית ארצית. האגף לאיגוד מקצועי הוא אחד מאגפי הוועד הפועל, מפקח וממונה על האיגוד המקצועי, על אגודותיו והסתדרויותיו השונות, על עיצוב מדיניות מקצועית וביצועה.  מועצת הפועלים  היא המוסד המקומי העליון של ההסתדרות בעיר  ובמושבה.  מליאת מועצת הפועלים נבחרת אחת ל-4 שנים, במקביל לבחירת הצירים לועידת ההסתדרות.    הוועד הפועל של המועצה נבחר ע"י מליאת המועצה.   גופים אחרים בהסתדרות: האגף לבטחון סוציאלי, האגף לתרבות ולחינוך, אגף צעירים, סטודנטים, נוער וספורט, האגף לדמוקרטיה תעשייתית, אגף הגזברות, אגף מינהל, כח אדם וביצוע הרפורמה (מעין נציבות שירות המדינה של ההסתדרות), אגף ביקורת ומשפט, ועוד.

 הסכמי השכר בישראל, נחתמים אחת לשנה או אחת לשנתיים, בין ההסתדרות לבין ארגוני המעסיקים בסקטור הפרטי, ובנפרד עם הממשלה ויתר המעסיקים הציבוריים.  אלו הסכמי מסגרת הקובעים, ברמה הארצית, את שיעור העלאת השכר ואת השיפורים בתנאים הסוציאליים ותנאי העבודה.

 חוקה ובחירות. בחוקה נקבע כי היא פתוחה לכל עובד, המתקיים מיגיע כפיו ואינו מנצל עבודת זולתו.  "ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיעם ובלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים הכלכליים וגם התרבותיים של כלל העובדים  בארץ, לבנין חברת העבודה העברית בא"י". חוקת ההסתדרות עברה תהליך מתמיד של הוספות ושינויים.  קיימים בחוקה, 14 פרקים, המסדירים את הנושאים: אשיות ההסתדרות (יסודות ומטרות), חברת העובדים, חברות, איגוד מקצועי, מועצת הפועלים, ועידת ההסתדרות, מועצת ההסתדרות, הוועד הפועל של ההסתדרות, תנועת הפועלות, הסתדרות הנוער העובד והלומד, הבחירות היחסיות, משפט החברים, ומוסדות הביקורת.  הפרק ה-14 מגדיר את סמכות החקיקה והתיקונים בחוקה.  שינויים ותוספות בחוקה הם בסמכותן של הוועידה הכללית או של מועצת ההסתדרות.  מועצת ההסתדרות יכולה להסמיך את הוועד הפועל לדון בחוקה, למעט חקיקה בתחום הסמכויות של הביקורת והמשפט.  בצד החוקה קיימים תקנונים נוספים, המסדירים את זכויות חברי ההסתדרות ואת חובותיהם במוסדות רבים ושונים.  קיימים תקנונים לוועדי עובדים, למועצות הפועלים, לקופת החולים, חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות, חוקת עבודה לפועלי  החרושת ההסתדרותית, תקנות קופות הגמל והפנסיה, תקנות "משען", ועוד.

  הבחירות לועידת היסוד וליתר הוועידות, נערכו על בסיס של יצוג פוליטי.  מוסדותיה הנבחרים המרכזיים של ההסתדרות, מורכבים על פי מפתח פוליטי-מפלגתי.  האיגודים המקצועיים וועדי העובדים, הם המסגרות המייצגות את ההסתדרות, במקומות העבודה.  מועצת הפועלים, היא הנציגות הישירה של ההסתדרות, במקום המגורים ובקהילה.   ההסתדרות היא לא רק מסגרת מקצועית, אלא גם תנועה אידאולוגית-חברתית, ששאפה להגשים את "עם עובד בארצו".   ב-1988 פעלו: 34 איגודים מקצועיים ארציים, 27 מועצות פועלים, ואלפי ועדי עובדים במקומות עבודה.

"ההסתדרות החדשה":  ב-30 בינואר 1995, 9 חודשים לאחר בחירתו של חיים רמון כמזכ"ל ההסתדרות, שונה שמה של ההסתדרות הכללית ל"הסתדרות החדשה".  ההנהגה הישנה של ההסתדרות הורחקה מכל עמדות המפתח.  נגד אחדים הוגשו כתבי אישום פליליים על אי-סדרים כספיים ומעשי מרמה, שכללו העברות כספים בלתי חוקיות מההסתדרות למפלגת העבודה.  בהסתדרות החדשה נאסרה כל פעילות פוליטית מפלגתית.  ב-7 במרס 1995 נתקבל חוק הקובע שההסתדרות תהיה כפופה לביקורת מבקר המדינה.  נוסף לחוב של מיליארדי שקלים, מצאה ההנהגה החדשה גרעון שוטף של 793 מיליון שקל.  לפני הבחירות יצאה "כור" מחוץ לשליטת ההסתדרות.  "הסנה"  פשטה את הרגל ורוב קופות הפנסיה של ההסתדרות נכנסו לגרעון.  החלטתו של חיים רמון היתה נגד רכישה מחדש של גרעין השליטה בבנק הפועלים. כך באה לקיצה השליטה של ההסתדרות בחלקים גדולים של התעשיה והמערכת הפיננסית במדינה.  גביית הכספים עבור ביטוח הבריאות הופקעה מקופות החולים.  במקום המס שכלל גם תשלום עבור שרותי הבריאות בקופת החולים הכללית, הונהג מס של 0.9% ממשכורתם של חברים מלאים בהסתדרות, ו-0,7% מעובדים הנהנים רק מטיפול ארגוני.    הפרדת החברות בקופת החולים הכללית, מהחברות בהסתדרות, הקטינה ביותר מחצי  את מספר החברים בהסתדרות והכנסות ההסתדרות מדמי החבר, ירדו בצורה חריפה.  כמו כן נעשו קיצוצים גדולים בכוח האדם במשרדי ההסתדרות והמשרדים הועברו לירושלים . נעשו קיצוצים במספר העובדים במועצות הפועלים, ובמספר מועצות הפועלים, מ-80 ל-28 , כמו כן  במספר האגפים בהסתדרות מ-11 ל-5.  בסוף מרס ,החלה ההסתדרות למכור נכסי דלא-נידי, לאחר שהקימה חברת נכסים חדשה למטרה זו. נעשו קיצוצים דרסטיים בשרותי החינוך והתרבות, רשת בתי הספר המקצועיים "עמל", הפכה לעמותה עצמאית,  במאי 1996 נסגר עתון "דבר", הוצאת "עם עובד" הוצאה למכירה לעובדים.  משרד האוצר לקח תחת אחריותו את הגרעון של קרנות הפנסיה.  בסוף 1997 היתה ההסתדרות במשבר פיננסי חריף כתוצאה מהפער בין הכנסות להוצאות, ומחובות עתק מהעבר, וחובות לקופת החולים הכללית.  ההסתדרות החדשה  החלה ביצירת קשרים עם איגודים מקצועיים במדינות ערב ועם האיגודים הפלסטיניים.   שינויים נוספים בההסתדרות החדשה: סמל חדש, ביטול ציון ה-1 במאי והדגל האדום, מזכ"ל ההסתדרות נקרא מעכשיו יו"ר, הוועד הפועל  נקרא בית הנבחרים של ההסתדרות,  ועוד.

            הסטוריה של תנועת הפועלים בעולם

             לידתה של תנועת הפועלים בעולם, במהפיכה התעשייתית, שהחלה בשנת 1769, עם המצאת מכונת הטוויה הראשונה באנגליה, והמצאת הקיטור, שהיו בין הגורמים העיקריים להתמוטטות המבנה הכלכלי הפיאודלי באירופה, לעבר היווצרות ערים קטנות סביב בתי חרושת. המהפיכה לוותה בעליית מעמד כלכלי חדש של קפיטליסטים, יזמים, סוחרים, בעלי מלאכה ומעמד של פרולטריון.  ככל שהטכנולוגיה של הייצור התקדמה,  כך העמיק הניצול  של הפרולטריון.  המהפיכה הצרפתית כללה בתוכה את זרעיה של המהפיכה הפרולטרית, עם הרעיונות על  חופש הפרט, החופש לדבר, לכתוב, להביע ולשכנע, אשר בזכותם הגיעו המוני הפועלים לביטוי ולהתארגנות ורכשו עוצמה חברתית, כלכלית ומדינית.  תנועת הפועלים המאורגנת בעולם,  התגבשה רעיונית משנת 1948, עם בוא "אביב העמים".  המפיכות והמרידות שבאו במהלכה ובעקבותיה, חישלו את כוחו של מעמד הפועלים למאבק על שוויון זכויות אזרחי וכלכלי.  "אביב העמים" לא בישר את נצחונם של הפועלים באירופה, אלא העמיד את עובדת קיומם כמעמד, ואת בעיותיהם, על סדר היום החברתי והמדיני של אירופה.  המרד הפועלי, פתח פתח לתהליך חברתי חשוב וחיובי, של הענקת זכויות אזרח לתושבי המדינה, ולא רק לבעלי הממון, וכן שורה ארוכה של חוקים סוציאליים, הענקת זכות בחירה, חיסול חוקים שהיפלו בין זכויותיהם של כל האזרחים בפני החוק, מתן הזדמנות שווה לכל הכוחות הפועלים במשק להשפעה והכרעה,  בזכות כוחם האלקטורלי.  הדרך היתה זרועה דם וסבל, שכן התנאים להתמודדות בין הפועלים לבין מעבידיהם, לא היו שווים: מיליוני עובדים, חסרי השכלה כלשהי, שעבדו בפרך 14-16 שעות ביממה, מול המשטרה, הצבא והשלטון,  אשר התייצבו אוטומטית לצד המעבידים (בשם הבטחת החוק והסדר).  בתנאים של  היעדר זכויות אזרח לעובד, היעדר הזכות לשבות, להפגין, לסרב לציית לניצול,  החשש מפיטורין, חשש מרעב, מהתמוטטות המשפחה, היפגעות, מאסר, גירוש, היעדר קרנות להבטחת מחיה, היעדר חוקי עבודה   להעסקת נשים, ילדים, היעדר חובת המנוחה, הבטיחות בעבודה, ניצול מירבי של  כוחו הפיסי של העובד, וכו'.  בתנאים אלה , בלא ארגון חזק, יציב ובעל כושר עמידה ממושך, לא ניתן היה להשפיע על המעביד ולהכריחו לדאוג לפועלים.   האיגודים המקצועיים היו המסגרת הארגונית הראשונה שלתוכה התקבל הפועל היחיד, ובתוכה פתח במאבקו, לחלוקת העוגה הלאומית מחדש, בצורה שיוויונית יותר. המבחן היה ביכולתו של האיגוד המקצועי להשיג הישגים עבור חבריו.

             קרל מרכס היה הראשון שראה בהתגבשותו של מעמד הפועלים, דרך למהפיכה, שתהרוס את המשטר הקפטליסטי ותביא להקמתה של חברה אידיאלית, אוטופיסטית, שבה לא יהיה ניצול של הפועלים  וכל אדם יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.  מרקס סבר כי, התחזקות ההכרה המעמדית של הפרולטריון המנוצל, והתערערות כוחו של הקפטיליזם, יביאו להתמוטטות המשטר ולעלייתו של מעמד הפועלים לשלטון.  אולם המוסדות הפרלמנטריים, שהחלו בחקיקה סוציאלית, אשר  ריככה את פגיעתו של הקפיטליזם ואיפשרה חופש התארגנות לפועלים, ככח נגד המעבידים, הביאו להשגת זכויות אזרח  וזכות  לבחור נציגי פועלים לפרלמנטים.   התארגנות פועלים נעשתה בצורות שונות בארצות שונות.    ההתארגנויות אופיינו בשתי מגמות עיקריות: תנועת השיפורים המידיים : ארגונים  ששאפו להביא לשיפור בתנאי החיים במסגרת המשטר הקיים, ע"י הקמת  ארגוני עזרה הדדית, ארגוני התנגדות לשרירות ליבם של המעבידים, קרנות שביתה, איגודים מקצועיים, קואופרטיבים יצרניים וצרכניים.   המגמה השניה, תנועת השיפורים המדיניים: שאפה להביא לשיפור מצבו של מעמד הפועלים במאבק לשינוי המשטר הקיים, החל מתפיסת השלטון בכוח הנשק  וסילוק השליטים, הנהגת רפורמות כלכליות וחברתיות בכוח הכפייה (הקומוניזם) ועד הצבעה דמוקרטית לכל מוסדות השלטון, אשר תעלה לשלטון את מעמד הפועלים, שהם הרוב במדינה.  רעיונות נוספים :   שבירת המשטר הקפיטליסטי ע"י שביתה מקצועית, ורעיון הריסת מוסדות השלטון ושיחרור החברה מכבליו של שלטון,  ואז יתנהג כל  יחיד, באופן רציונלי וחיובי, יותר מאשר כל  שלטון.

             מהפיכות קומוניסטיות במדינות רבות בעולם, הביאו למשטר רודני וריכוזי נוקשה וחסר פשרות, עד שהוחנקה בו כל יוזמה להקמתם ולהפעלם של מוסדות ארגוניים עצמאיים של פועלים, כגון, איגודים מקצועיים, קואופרטיבים ועוד.  המסגרות שהוקמו, הוקמו ע"י השלטון הריכוזי המרכזי, עבור הפועלים, אך פעלו מטעם השלטון המרכזי, ללא  כל עצמאות לפועלים. 

             במדינות המערביות המתועשות, קדם הליברליזם למהפיכת הפועלים, והניח יסודות חזקים של חופש לפרט ומשטר דמוקרטי, תוך שמירת הקנין הפרטי.  הסוציאליזם הביא  להלאמת ענפים שלמים רק עפ"י החוק, תוך מתן פיצויים מתאימים, צמצום הפערים הכלכליים באמצעות הטלת מיסים סלקטיבית, מס הכנסה פרוגרסיבי, מס רכוש, מס עזבון, טיפוח השכבות העניות והנחשלות, באמעות חקיקת רווחה: ביטוח בריאות ממלכתי, ביטוח אבטלה, פנסיה ממלכתית, חינוך חינם, מס הכנסה שלילי ועוד.    בארצות בהן היה משטר ריכוזי ואף עריץ, הנהיגו משטר סוציאליסטי, ע"י תפיסת השלטון בכח המהפיכה, שלרוב היה מלווה בשפיכות דמים רבה (בריה"מ, סין, קובה).  בארצות אלה הולאם הרכוש בכוח בלא כל פיצויים, תוך השמדתם הפיזית של בעלי הרכוש או שלילת זכויותיהם האזרחיות.   המשטר הסוציאליסטי החדש, שם דגש על שיוויון כלכלי של ההמונים, אך לא על זכותם לחופש, במובנו המערבי.

            ארצות קולוניאליסטיות כוונו את המאמץ למלחמת שחרור לאומי, וכן נגד זכויות היתר של נציגי העם השליט, שבידו רוכזה העוצמה הכלכלית של המושבה.  אך, את ההון, תפסו בני האליטה המקומית,  ויצרו שלטון לאומני-סוציאליסטי.

            הסוציאליזם בהתגשמותו היווה מזיגה מגוונת של שני מרכיבים עיקריים: שיוויון כלכלי וחברתי ושיוויון משפטי ומצפוני (חופש אזרחי).

            על אף הפילוג והמיגוון הרב של המסגרות הסוציאליסטיות, רבים הישיגיה של תנועת הפועלים בעולם כולו: הקמת מסגרות יצוג חזקות בדמות איגודים מקצועיים, שביתות למען הטבת תנאי העבודה, אפילו תוך עמידה מול צבא ומשטרה. 

             תנועות סוציאליסטיות הגיעו גם לשיתוף בינלאומי ביניהן. ב-1864 הוקם האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון (בידי מרקס ואנגלס), שאמור היה ליצור את הבסיס לעזרה הדדית בין התנועות הסוציאליסטיות הארציות השונות, בסיסמא: "פועלי כל הארצות התאחדו, כי אין לכם מה להפסיד אלא את כבליכם".  ההנחה היתה שהאינטרס המשותף למעמד הפועלים גובר על הקשר של המעמד הפרולטרי בארץ מסויימת (מבחינה אתנית, תרבותית, השכלתית, כלכלית ולשונית), אל המעמד הקפטיליסטי באותה ארץ.   לאחר שנוצרה סולידריות בינלאומית של תנועות הפועלים,  התעורר ויכוח לאחר המהפיכה הקומוניסטית ברוסיה.  מנהיגי המהפיכה ברוסיה, שיכורי הנצחון, תבעו לייצא את המהפיכה הסוציאליסטית, לעולם כולו ודרשו מתנועות הפועלים בעולם, לסגל את התאוריות שלהם, לגבי הדיקטטורה של הפרולטריון באמצעות מהפיכה אלימה  וכן התארגנות חשאית של תאים נבחרים שיחדרו לכל זרועות השלטון, הצבא, האוניברסיטאות, האיגודים המקצועיים והאינטליגנזציה.  הקומוניסטים החלו לשלוח מבריה"מ, סוכנים ותועמלנים כדי להקים תנועות קומוניסטיות בארצות אחרות ולייצא את המהפיכה לעולם כולו. מטרה ראשונה לחתירות, שימשו המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים שבכל מדינה ומדינה.

             בעולם המערבי-הדמוקרטי, הביאו, המשבר הכלכלי מ-1929, מלחמת העולם השניה ותקופת השיקום הארוכה באירופה, לפשיטת רגל של הקפיטליזם הקלסי שבסיסו, הישענות על  היצע וביקוש, כווסת אוטומטי ויעיל של המשק, וכן,   אבטלה מתמדת לשם ויסות היצע וביקוש.  את מקומם תפסו רעיונות של תעסוקה מלאה, התערבות המדינה בתהליכים הכלכליים של המשק, מערכת מסועפת של ביטוח לאומי, התערבות הבנק הממלכתי ועוד.  באותו זמן נאבקו האיגודים המקצועיים במטרה לגבש עוצמה פוליטית רבה והתקשרו עם מפלגות במטרה לכבוש את השלטון בפרלמנטים.  במדינות רבות באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, הגיעו מפלגות סוציאליסטיות לשלטון, בכוח הבחירות הדמוקרטיות (ארצות סקנדנביה, הולנד, אוסטריה, גרמניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, סיננגפור, מלטה ועוד).    במדינות אחרות התחוללו מהפיכות פנימיות (סין, קובה), או שיובאו אליהן המהפיכות מבחוץ (הדמוקרטיות העממיות של אירופה, צפון קוריאה וצפון וייטנם).  במקביל התפתחו ארגונים בינלאומיים של הפועלים: אינטרנציונלים של איגודים מקצועיים של מפלגות סוציאליסטיות, של איגודי ספורט פועלים ושל תנועות קואופרטיביות, כמסגרות בינלאומיות חזקות וסולידריות, המגישות עזרה רבה למפלגות אחיות בארצות העולם השונות.  ל"אומות המאוחדות" מסונף "ארגון העבודה הבינלאומי" המבוסס על חברותם של 3 גורמים שווי ערך: נציגי הממשלות, נציגי המעבידים ונציגי העובדים.  תנועת הפועלים מוכרת כמייצגת את האינטרסים של חלק נכבד מאוכלוסיית העולם.  התנועה הסוציאליסטית נשענת על ערכים כמו חופש הפרט, לדבר, לכתוב, להביע לשכנע (בארצות הקומוניסטיות היה דיכוי של החופש); הצדק כאינטרס המייצג את הכלל, מה שטוב לכלל הוא הצודק.  דמוקרטיה לטובת מעמד העובדים; שיוויון כלכלי, חלוקה מחדש של העוגה הלאומית בצורה שוויונית יותר, שוויון זכויות אזרח; שיוויון בהזדמנויות ושוויון ערך האדם.

             קמו איגודים מקצועיים רבים, לעיתים יריבים ומתחרים, אשר הפכו לקבוצות לחץ, שהאינטרס הצר של חבריהם, גבר על הדאגה לחברה בכלולתה.  בחתירתו להישגים מקצועיים בשביל חבריו, ויתר האיגוד המקצועי המערבי, על העקרון הכולל והרחב ביותר, של השווויון עם חבריו למעמד, שבאיגודים האחרים.  מדובר בדרישות להעלאות שכר,  שיכלו לפגועי ברמת החיים הכללית  של היתר.  בדרך אל רפורמה כלכלית או אגררית, על מנת לבצע שיוויון כלכלי לכל, והעברת הרכוש לרשות הכלל, התקיים  בזבוז, חוסר יעילות, חוסר אחריות, שחיתות וחוסר ידע. היכולת לנהל מערכות ציבוריות מורכבות ביעילות ובחסכון, לטובת הכלל ובשמו, מהווה עד היום מבחן קשה וחשוב של המערכת הסוציאליסטית.  המנהיג הצומח מהמעמד הקפיטליסטי  שואב את כוחו,  מהעוצמה האדירה של רכוש הכלל והסכמת הכלל.  השלטון הכלכלי, החברתי והמדיני מופקד בידיו ובידיה של שכבה טכנוקרטית חדשה, בעלת עוצמה אדירה, אשר רק בה תלוי הביצוע של המטרות הלאומיות והחברתיות.   במשטר סוציאליסטי דמוקרטי ניתן לפקח על רמת הביצוע והיעילות, באמצעות בחירות, פרלמנט, עתונות חופשית וביקורת. בארצות המערביות, בעיקר,  קמה תנועת מרד, נגד הסתאבות בתיפקודו של הסוציאליזם המסורתי, בשם "השמאל החדש".  תנועה זו לא הצליחה עד כה במתן פתרונות נאותים לבעיות.

 מקורות: "ההסתדרות", מאת  דב בן-מאיר, הוצאת כרטא, 1978.

             "ההסתדרות הכללית, מבנה ופעולות", מאת גבריאל ברטל,  1988.

              לקסיקון  פוליטי של מדינת ישראל, 1998.

יפה נקר

Yaf_n@netvision.net.il

  התנגדות ליישום  הרפורמה וביקורת. 

  הבעיות המקצועיות  והסיכונים  ביישום  ההסכם. 

         ב-17 ספטמבר 2006 נחתם הסכם בין משרדי הבריאות והאוצר לפיו תועבר האחריות הביטוחית על בריאות הנפש לקופות החולים, נושא שהיה באחריות משרד הבריאות עד כה. הפורום המקצועי המשותף של הפסיכולוגים הקלינים, העובדים הסוציאלים במשרד הבריאות, ואיגוד הפסיכיאטריה של הילד, בליווי האיגודים המקצועיים, דורש לעצור את אישור הרפורמה בחקיקה כדי לאפשר בנייה של רפורמה מיטיבה. גם איגוד הפסיכיאטריה בישראל דורש שינויים והבהרות בהסכם ויישום רפורמה מיטיבה.  

הפורום המקצועי טוען בתוקף שהרפומה במתכונתה הנוכחית פוגעת והורסת את שרותי בריאות הנפש הקיימים ולא מבטיחה אלטרנטיבה הולמת. על מנת להבטיח רפורמה מיטיבה יש הכרח לקיים דיונים מעמיקים בשיתוף אנשי המקצוע המפעילים את השרות בשטח. הרס התשתית הקיימת תפגע בזמינות ובאיכות שרותי בריאות הנפש בכל הארץ כולל בפריפריה ותגרום לפגיעה נוספת באוכלוסיות החלשות. בתנאי עוני, אבטלה, מתח בטחוני, אלימות ופשיעה בחברה ובמשפחה, גדל שיעור הזקוקים לשרותי בריאות הנפש. הסכם הרפורמה לא רק שלא מבטיח מענה למצוקות אלא מגביר שכיחות בעיות נפשיות ומגביר שיעורי התאבדות, תאונות, אלימות, עבריינות, שוטטות של נוער וילדים ומחוסרי בית.  

גם במדינות בחו"ל הרפורמה לא שיפרה, ההיפך. ד"ר ננסי ויליאמס, ראש החטיבה הפסיכואנליטית של הסתדרות הפסיכולוגים בארה"ב, הביאה דוגמאות מארה"ב וגרמניה, במאמר בעיתון אקדמי בארה"ב. במדינות אלה העבירו את שרותי בריאות הנפש לחברות ביטוח רפואיות (מקביל לקופות חולים). המטופלים לא זוכים לטיפול נאות היות והמבטחים חושבים על חסכון בעלויות ולא על טובת המטופלים. הדבר גרם לגידול באלימות, פשיעה, שימוש בסמים, בהיעדרות מעבודה, בהתאבדויות, אשפוזים וכליאה ולגידול בתקציבי רווחה ומשטרה.  בכנס בינלאומי על קבוצות שהתקיים בישראל  ב-1995 אמר הפסיכולוג הראשי של בי"ח Mount Sinay בארה"ב:  אל תתנו לזה לעבור כי בארה"ב זה חיסל לחלוטין את שרותי בריאות הנפש הציבורי. 

הפורום המקצועי קורא לממשלה לא להתנער מאחריות לאספקת שרותי בריאות נפש לציבור. הפורום מתנגד להפרטה של שרות חיוני זה ותובע לחזק את המערך הקיים בתקציבים ותקנים במקום להרסו. קופות החולים מתריעות בפני משבר גדול העלול להתרחש במידה והרפורמה תיושם. חולים ומטופלים חוששים מפני הפקרתם, וחשים חסרי אונים. 

הרפורמה שתבוצע מ-1.1.07 בהדרגה עד 2010 להעברת האחריות אל קופות החולים וסגירת תחנות בריאות הנפש של משרד הבריאות, תשנה את מערך בריאות הנפש הציבורית בישראל מן הקצה. עיקרי הרפורמה הם צמצום המערך האשפוזי וסגירת כ-50 מרפאות ותחנות בריאות הנפש שבאחריות משרד הבריאות והעברת האחריות על בריאות הנפש בישראל אל קופות החולים ופיטורי כ-1,500 עובדי בריאות הנפש. בשם צמצום ההוצאה הציבורית והגדלת ההוצאה הפרטית. 

סל השרותים בתחום בריאות הנפש אותו מתחייבות קופות החולים לספק בתכנית הרפורמה יהיה מצומצם יחסית לניתן היום ולא יענה על צרכי הנזקקים לטיפול נפשי, כפי שניתן כיום.  ומה שקופות החולים לא יתנו לחולים, לא ינתן ע"י אף גורם ממשלתי אחר. שרותי בריאות הנפש יהיו מצומצמים, הזכאות לטיפול תהיה מוגבלת רק למי שיקבל אבחנה פסיכיאטרית, ולא לאנשים במצבי מצוקה: קשישים, נוער בסיכון, ילדים במצוקה סביבתית קשה, נפגעי תקיפה מינית או פיזית, ילדים ומבוגרים במשברים שונים כגון, אבל, פרידת הורים, קשיי עליה, עקרות, אימוץ, זקנה, מחלות סופניות, כרוניות, ועוד. כמו כן תיסגרנה תכניות הקיימות מזה עשרות שנים לאיתור מוקדם וטיפול מונע בילדים ומבוגרים במצוקה נפשית. הטיפול בחולי נפש ובאנשים במצוקה יהפוך לתרופתי בעיקרו על מנת לחסוך עלויות.  כל אלה יביאו לפגיעה קשה באוכלוסיות החלשות שאין בידן לשלם עבור טיפול פרטי.  

עיקרי הביקורת על הרפורמה: הרפורמה תהרוס את מערך בריאות הנפש הציבורי ע"י סגירת המרפאות לבריאות הנפש בקהילה, אשר כיום מטפלות בעיקר באוכלוסיה החלשה ביותר שאין ביכולתה לממן טיפול פרטי. לאלה שאינם יכולים לממן ביטוחים משלימים מצמצמת הרפורמה את היקף הטיפול במסגרת סל הטיפולים. הרפורמה מונחית ע"י שיקולים כלכליים, במטרה להפחית עלויות טיפול ע"י צמצום היקף הטיפול ופיטורי כ-1,500 עובדים מקצועיים במשרד הבריאות והחלפתם בעובדי קבלן פחות מקצועיים. זאת ללא הקמת תשתית חלופית שתתן מענה לצרכי עשרות אלפי אנשים שעלולים להישאר ללא טיפול. לפי הרפורמה יזכה בטיפול רק מי שיקבל אבחנות פסיכיאטריות מחלתיות או חמורות (בהתאם לסל), ולא אנשים עם מצוקות, שאינן מחלת נפש, שהטיפול בהם אינו כלול בסל. 

 מערך תחנות בריאות הנפש כיום מאפשר שרותי רפואה ושרותים בתוך הקהילה תוך שמירה קפדנית על סודיות רפואית, סביר שאין בידי קופות החולים אפשרות להבטיח סודיות מלאה.  תשתית תחנות בריאות הנפש משמשת כיום גם לטיפול באירועים רבי נפגעים ומצבי חירום, והיא תעלם עם יישום רפורמה.  שרות בריאות הנפש במתכונתו הנוכחית תומך בשורה של מערכות טיפול בקהילה, מחלקות רווחה, פקידי סעד, שרות פסיכולוגי חינוכי, בתי ספר, רופאי משפחה, בתי חולים, המוסד לביטוח לאומי, הוסטלים, משטרה, פיקוד העורף בחירום, ומקיים שיתוף פעולה בין-מקצועי ובין הגורמים לטובת המטופלים. הכספים המושקעים בבריאות הנפש משמשים כיום ישירות לטיפול. סגירת מרפאות קיימות ללא הבטחה להקמת מרפאות חלופיות תפגע בהכשרה והתמחות מקצועית הקיימת כיום במרפאות הקהילתיות, ותגרום לירידה ברמה ואיכות הטיפול. קופות החולים לא חויבו בהסכם להקים שרות חליפי כמתכונתו היום והניסוחים בענין מעורפלים. 

 מטה המאבק ברפורמה בבריאות הנפש תוהה מה ההגיון בהרס של שרות מקצועי קיים, זמין ברמה גבוהה,  והשקעת משאבים מיותרים בהקמת שרות חליפי נחות באיכותו וזמינותו לחולים. המימון לבריאות הנפש יבוזבז על ביורוקרטיה מסורבלת. סל השרותים של קופות החולים מדולדל ותחום בריאות הנפש יאלץ להתחרות עם תחומי בריאות אחרים ויקבל עדיפות נמוכה. בהתאם לרפורמה יותחל הטיפול בקופ"ח וכדי להמשיך יצטרכו החולים לפנות לרפואה פרטית בעלויות גבוהות. הטיפול בקופ"ח לא יכלול הדרכות משפחתיות, התערבויות מערכתיות בבתי ספר, חוות-דעת לבתי משפט, שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה והמשטרה ופעולות מניעה.  קיימת סכנה להיעדר פיקוח מספיק, הדרכה מקצועית, צבירה של ידע ומומחיות וגיבוש קוד אתי אחיד לכל העוסקים במקצועות בריאות הנפש. 

בהסכם שנחתם קיימות בעיות רבות: צמצום וסגירה של מרפאות לבריאות נפש ממשלתיות שהוקמו במשך שנים ונותנות שרות איכותי ללא תחליף; אין התניה ותכנית מפורטת להקמת שרות חליפי והולם; לא מונעים את הפגיעה בעובדים המלווים את המערכת במשך שנים; המהלך יוצא בתנאי תיקצוב חסר לרפורמה גדולה ומהותית, ויוצר אי-ודאות, לחצים ומשחקי כוח ומשקל יתר להיבט הכלכלי-אינטרנסטי, על חשבון ההיבט המקצועי של טובת החולים, ויגרום נזק למטופלים;  הרפורמה תיפגע באיכות העתודה המקצועית. 

איגוד הפסיכיאטריה בישראל מצביע על הבעיות המקצועיות והסיכונים הנובעים מההסכם הנ"ל לציבור החולים ולציבור כולו, וכן על פגיעה באלפי עובדי בריאות הנפש, פסיכאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מזכירות, נותני שרותים שונים. 

האיגוד מבקש הבהרות ושינויים של הסעיפים המקצועיים הבעייתיים בהסכם  בטרם הפעלתו,  כדי למזער  את  נזקי תכנית הרפורמה:  

·         נדרשת התחייבות להמשך הפעלה, פיתוח והשלמת השרותים האמבולטוריים הנדרשים בקהילה ע"י המדינה, עד להפעלת שרות חילופי הולם ואיכותי. זאת עפ"י מסמך המועצה הלאומית לבריאות הנפש לפריסת מרפאות רב-מקצועיות להבטחת האיכות, הזמינות ורצף הטיפול בחולים. 

·         בשלב המעבר אין לצמצום את המסגרות או כוח אדם ביחידות המופעלות כיום ע"י המדינה.  לחלופין, פתיחה מקבילה של שרות בריאות הנפש האזורי, במקביל לצמצום מסגרת קיימת.  וזאת ברמת האיכות והזמינות של השרות הקיים לחולים. 

·         יצירת מנגנון שיאפשר פנייה ישירה של מטופלים, בעיקר חולים הסובלים מחולי נפשי כבד והתערבות כפי הנדרש. זאת ללא התייצבות מקדמית לקבלת אישורים, הפניות ותשלום אגרות תקופתיות. 

·         נדרשת התחייבות להמשך קליטת כוח-אדם מקצועי ומיומן בשרות הקהילתי, במקום כ"א פורש.   ·          השלמת השרותים הנדרשים במיוחד בפריפריה בתחום השרות לילדים ונוער.  עובדים במוסדות ביטול ניוד כפוי של  העובדים הממשלתיים, אלא עפ"י התאמה מקצועית והסכמת העובד. 

·         ביטול ההגבלה על קליטת כ"א חדש במרכזים לבריאות הנפש לאור התקנים והצרכים. 

·         גיבוש תכנית רב-שנתית מפורטת ושקופה המחייבת את קופות החולים לפתח שרותים קהילתיים וניצול נכון של תקציב הפיתוח שאושר בסך 30 מיליון שקל לשנים 2007-2009 (פרק 8 בהסכם).  

·          בהסכם הקיים אין התייחסות למחוייבות הקופות להפעלה ופיתוח שרותים קהילתיים  לאור הרפורמה המוצעת כיום בשרותים המופעלים ע"י המדינה. 

·         שיקום.  המשך הפעלת מסגרות שיקום ייחודיות, מגורים טיפוליים וטיפול אינטנסיביים הפועלים כיום במרכזים לבריאות הנפש, הנותנים מענה למשתקמים המתקשים להסתדר במסגרות חוץ. מסגרות אלה מיועדות לחולים בין האישפוז לשיקום ויש הצדקה מקצועית להשאיר אותם תחת פיקוח המערך הרפואי. 

·         הביטול המתוכנן של מסגרות אלה יגרום לאישפוזים חוזרים לחולים ולהכרח בהגדלת מספר המיטות בבתי-חולים, לאור החרפה במצבם הרפואי של החולים. 

·         סעיף 12 בהסכם עמ' 16 מדבר על הפנמת עלויות שיקום נכי נפש ע"י קופות החולים. הדבר יגרום לממריץ למנוע מנכי הנפש את זכאותם לשיקום במסגרת קופות החולים. 

·         אישפוז.  אין מקום לצמצום נוסף של המיטות במרכזים לבריאות הנפש, מעבר למוסכם והעברתן לבתי חולים כלליים (כיום 0.45 מיטות ל-100000 נפש). 

·         העתקת מיטות פסיכיאטריות לבתי-חולים כלליים תביא לאשפוז החולים הקלים שכיום אינם מאושפזים ותגרום לעומס נוסף על מערך האשפוז הנדרש עבור חולים קשים ומסובכים הזקוקים להגנה, וכן להארכת משך האשפוז והגדלת שיעור האשפוזים החוזרים. שיעור האשפוז הכפוי כיום  כבר מתקרב  ל-50% מהמאושפזים. 

·         מדדי אשפוז.  שיעור האשפוז הארצי הופחת ל-3 אשפוזים לאלף נפש, ללא שינוי במדדי משך האשפוז הממוצע וחזרה לאשפוז תוך 30 יום.  כיום יש החמרה בקריטריונים לאשפוז.  יש להעלות את המדד הממוצע למשך האשפוז הפעיל בגלל צמצום המיטות לחולים קשים יותר מבעבר.  הדרישה כי מדדים אלה אינם ולא יהיו בסיס לסנקציות. 

·         ויסות ובקרה ע"י הקופות. ביטול הסעיף בו קופות החולים תהיינה רשאיות להפנות מבוטחים לבתי חולים אחרים כרצונן, דבר שיפגע קשה ברצף הטיפול במיוחד בתחום מחלות הנפש והקרבה לגורמי התמך. 

·         בהרשאה הנוכחית יש תמריץ לקופות לשנות מקום אשפוז כדי להינות ממרווח אשפוז שעליו אינן משלמות (95-108%) ובמקביל להפחית תפוסה מתחת ל-95% בבתי חולים אחרים. 

·         הטלת האחריות לניוד והעברת החולים לבתי חולים אחרים על המוסדות, הינה פגיעה תקציבית קשה ויש להטילה על המבטח (סעיף 6 עמ' 14). 

·         בסעיף 7 עמ' 14 יש להשמיט התערבות בקר הקופה בהחלטה רפואית לאשפוז, ולהשאיר התערבות בקר לגבי משך האשפוז בלבד.   

·         מערך הבוררות בעת חילוקי דעות מקצועיים לא ברור וצפוי לגרום לקשיים לכלל המערכת. 

·         סל השרותים (נספח ד') נחוץ להסדיר את כל סוגיית ההתערבות במשבר ולהשלים את טבלת האבחנות והטיפולים. 

·         התחשבנות.  במקורות מימון סל שרותי בריאות הנפש מופיע  18.2 מיליון שקל מאשפוז לא דרך הקופות (משהב"ט, תיירים). מי יהנה וכיצד, מהכנסות אלה.  זוהי הנחה נוספת לקופות (מתחת ל-95% קאפ) ופגיעה ביכולות המעטות של המרכזים הרפואיים לגייס הכנסות נוספות.  ·         נושא הקאפ (תקציב לנפש) בעייתי ובמיוחד בשרות האמבולטורי.  

·         התאמת כוח-אדם. אין בהסכם התיחסות להתאמת הצרכים של בתי החולים עקב הפעלת הרפורמה בתחום כ"א, מומחים למיחשוב, צוותי בקרה, אחראי גביה, מתאם עם הקופות ועוד. בתי החולים לא יוכלו לספוג משרות חשובות אלו. 

מקורות:  

מסמך עמדה של  איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ההסתדרות הרפואית המועצה המדעית, להסכם בדבר העברת האחריות הביטוחית על שרותי בריאות הנפש לקופות החולים, 8.10.2006.

 מסמך "עמדת אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בנושא העברת האחריות הביטוחית משרותי בריאות הנפש לקופות החולים", הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקלינים והעובדים הסוציאלים למען רפורמה מיטיבה בבריאות הנפש,  27.10.06.

"בריאות הנפש בסכנה", הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקלינים והעובדים הסוציאלים למען רפורמה מיטבה בבריאות הנפש,  29.10.06.

"הרפורמה בבריאות הנפש" – נייר עמדה של הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקלינים והעובדים הסוציאליים למען רפורמה מטיבה בבריאות הנפש, אוקטובר 2006.דני קורן וגולן שחר ראשי המגמות הקליניות בחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ובן-גוריון, 

 "רפורמה חסרת אחריות", "הארץ, 22.10.06.עיתונות. שיחה  עם  מר
ראובן גולדברג, יו"ר ארצי של הסתדרות המח"ר והפסיכולוגים. 5.11.06,

ראיון עם גב' חנה שטרום-כהן, פסיכולוגית קלינית, יו"ר הפורום המקצועי של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים למען רפורמה מיטיבה בבריאות הנפש, 6.11.06. 

ראיון  עם גב' חוה קרייזלר, פסיכולוגית ראשית במרכז קהילתי לבריאות הנפש  ביפו, חברת הפורום המקצועי של הפסיכולוגים הקליניים.                        

                                           "התקוה" הימנון מדינת ישראל והעם היהודי 

את השיר "התקוה" שרו בארץ-ישראל עוד בימי ראשית הציונות והעליה הראשונה  מ-1882.  השיר נכלל בספר שירים בשם "ברקאי" והופיע ב-1886 בעברית,  מאת המשורר נפתלי הרץ אימבר, כשיר עם מספר בתים ופזמון. 

משורר "התקוה" נפתלי הרץ אימבר נולד בגליציה ב-1856 ונפטר בניו-יורק ב-1909. בשנים 1882-1887 ביקר בארץ-ישראל כעוזרו האישי של סר אוליפנט חבר הפרלמנט האנגלי, אשר תמך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. בביקורו בארץ-ישראל הפיץ אימבר את שירו בישובים העבריים בהם ביקר.  

 השיר "התקוה" הולחן במספר לחנים. הלחן הנוכחי מושפע משתי נעימות: נעימת בירכת הטל ששרו יהודי ספרד במאה ה-15 טרם הגירוש, והופצה ע"י יהדות ספרד ברחבי אירופה לאחר גירוש ספרד;  הפזמון "עוד לא אבדה תקוותנו…"  מזכיר שיר עגלונים רומני (הויישה)*.   

ב-1890 החלה "התקוה" להיות מושרת ברחבי ארץ-ישראל ובגולה כאחד משירי חיבת ציון. ב-1902 בקונגרס הציוני זוטא ברוסיה הושרה לראשונה "התקוה" בסיום הקונגרס.  בקונגרס הציוני השישי ב-1903, שדן בתכנית אוגנדה, שרו הנציגים בקונגרס את "התקוה" באופן ספונטני, כמחאה על תכנית אוגנדה וכאות נאמנות לארץ-ישראל. 

בקונגרס הציוני ה-18 ב-1933 הוחלט ש"התקוה" תושר בסיומו של כל קונגרס ציוני ותהא ההימנון של העם היהודי. 

בתום טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך במוזיאון תל-אביב ב-ה' אייר תש"ח 14.5.1948, פרצו כל המשתתפים בטקס בשירת "התקוה" באופן ספונטני.  

בכנסת ישראל פרצו בשירת "התקווה" בעת שבן-גוריון הודיע על תפיסתו של אייכמן והבאתו לישראל.   הימנון "התקוה" מופיע במרבית השירונים העבריים.   

בשנת 1953 הובאו עצמותיו של המשורר נפתלי הרץ אימבר לישראל ונקברו בהר-הרצל. 

·          מחקר של המוסיקולוגית גב' אסתרינה בלצן. 

                                * אין להעתיק או  לשנות.  בציטוט יש לציין את המקור.

                           הציונות המדינית. הקונגרסים הציוניים. מהות הציונות. יעדים וזרמים בציונות. 

                       ציון  זכרו ופועלו,  בכנסת – 8.5.06

   הרצל:  "קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ- ישראל לא תחדל מלהיות אידאל.  כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק, בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". 

ציוני דרך בחיי הרצל ופעילותו הציונית 

                בנימין זאב הרצל משפטן, עיתונאי, סופר, מחזאי, משורר, מדינאי, הוגה, בונה ומנהיג הציונות המדינית, מייסד ההסתדרות הציונית העולמית כגוף פוליטי מגובש, הופך את הציונות לגורם פוליטי מוכר ע"י המעצמות, וחוזה הקמת מדינת ישראל. נולד בבודפשט בי' אייר תר"כ- 2.5.1860, נפטר בכ' תמוז תרס"ד-3.7.1904. ב-8 שנות חייו האחרונות מתוך 44 שנות חייו פעל כמנהיג התנועה הציונית. נחשב כמדינאי יהודי ראשון בעידן המודרני וכמחולל המהפכה הציונית. בהתאם לצוואתו הועלו עצמותיו לאחר קום מדינת ישראל באוגוסט 1949 ונקברו בחלקת גדולי האומה בהר-הרצל בירושלים. 

הרצל גדל בבית יהודי מסורתי מעורה בתרבות הגרמנית.  בגיל 18 עבר לוינה בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. למרות היותו דוקטור במשפטים, ויתר על העיסוק בעריכת-דין והתמסר לספרות, מחזאות ועיתונות, ונחשב כעיתונאי ומחזאי מוכשר. בן 31 נתמנה לכתב העתון הוינאי "נויא פראיא פראסא" בפריס ופעל בין פריס ווינה.  פריס היתה בירת התרבות, החדשנות והנועזות באמנות, באדריכלות, ומרכז פוליטי ודמוקרטי, בתקופה של פריחה במדע, בחידושים טכנולוגיים ואמצאות, ספרות ואמנות ברחבי העולם.  

            היהודים במרכז ומערב אירופה בסוף המאה ה-19 היו מעורים בצמרת הכלכלית, המדעית והתרבותית של מדינותיהם. הצלחתם הרבה של יהודים בכל תחומי החיים ותרומתם לפיתוחן והעשרתן של המדינות יצרה חיכוך ותחרות עם החברה הסובבת. שיוויון הזכויות לו זכו היהודים לאחר המהפיכה הצרפתית הניב תנועה אנטי-יהודית, אנטישמיות מודרנית נעוצה בשנאת ישראל ישנה במימדים חדשים חברתיים, כלכליים, לאומיים ומדעיים. הרצל בחן את מצב היהודים בעולם וחיפש אחר מקור האנטישמיות המודרנית. בראשית דרכו האמין ביכולתם של היהודים להשתלב בחברה הסובבת ודחה את הפתרון של הגירה והקמת ישות טריטוראלית יהודית. התחזקות האנטישמיות הפוליטית והעממית באירופה והספרות האנטישמית, משפט דרייפוס והחשש לעתיד היהודים באירופה, הביאו את הרצל לכתיבת מחזה ציוני ראשון "הגטו החדש" ב-1894. כתיבת המחזה ופעילותו סביב המחזה הם תחילת פעילותו של הרצל כמדינאי יהודי. 

                לאחר טקס שלילת דרגותיו של דרייפוס בעקבות משפט דרייפוס, הבין הרצל שאין בכוח כתיבת מחזות ורומנים וכתיבה עיתונאית לפתור את בעיית היהודים הסובלים מאנטישמיות.  מסקנתו שבעיית היהודים היא בעיה לאומית קיומית לוחצת ודוחקת שלא ניתנת לפתרון במסגרות הלאומיות הקיימות, אלא בהקמת ישות מדינית ריבונית יהודית באמצעים מדיניים. בספרו "מדינת היהודים" שפורסם ב-1896 הוא פונה למעצמות בקריאה:"תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ על פני האדמה שיספיק לצרכי עמנו המוצדקים, לכל השאר נדאג בעצמנו". הרצל הצהיר כי קיים אינטרס בינלאומי בהקמתה של מדינה יהודית וכי הציונות באה לתת פתרון כוללני גם ליהודים וגם לעמי אירופה. 

הרצל שאף להקים הנהגה קיבוצית אחידה לעם היהודי שתוכל להגשים מדיניות יהודית ותנהל מו"מ עם המעצמות להשגת טריטוריה מתאימה וארגון העברה המונית של היהודים. הוא פנה לברון מוריס דה הירש יזם ופילנטרופ יהודי שפעל ליישוב יהודים בארגנטינה ול"הנדיב הידוע" אדמונד דה רוטשילד שתמך במפעל ההתישבות החקלאית בארץ-ישראל. להרצל היו רעיונות רבים בקשר לצדדים הארגוניים, הכלכליים והמשפטיים של הגירת היהודים והקמת מדינת היהודים. בסוף המאה ה-19 היו בארץ-ישראל כ-55,000 יהודים, 18 מושבות חדשות שהוקמו ע"י אנשי "העליה הראשונה" ושכונות יהודיות חדשות בירושלים, יפו וחיפה. הרצל סבר שפעילות קטנת-ממדים ובלתי מאורגנת של התיישבות בא"י כב"עליה הראשונה" אינה הדרך הנכונה והיא מעמידה את היהודים בא"י בסכנה קיומית חדשה. הוא ראה בה "הסתננות" לעומת הרעיון שלו להקמת מדינה יהודית בהסכמת המעצמות עם מיליוני יהודים שיעלו ארצה ויקימו את המדינה. הוא סבר שהאינטליגנציה היהודית באירופה תמצא בתנועה הציונית כר נרחב לפעולתה ותתרום לפיתוח תרבות יהודית חדשה, והקצה תפקיד חשוב לרבנים שיובילו את קהילותיהם בתהליך המעבר לארץ הבחירה, אך מרביתם התנגדו לרעיונותיו.  

            במקביל לפנייתו לאישים יהודים פנה הרצל אל העם היהודי באמצעות פרסום ספרו "מדינת היהודים" וקיוה להביא את בעיית היהודים להכרה ולתודעה עולמית ולהעלותה לדיון פומבי לאומי ובינלאומי. הספר "מדינת היהודים" מכיל את תמצית תוכניתו הציונית-מדינית של הרצל ודן בשאלת התאמתו של העם היהודי להיות עם ריבוני בעל מדינה משלו; בשאלת יכולתו של העם היהודי להיות עם בונה מדינה; בסכנה הטמונה ברעיון המדינה היהודית לעורר ולהגביר את האנטישמיות על יסוד טענות של היעדר נאמנות ונאמנות כפולה של היהודים. הרצל הגדיר את היהודים כעם הזכאי למדינה ולהגדרה עצמית ככל העמים. הוא מוכיח בספרו את עובדת היות העם היהודי לאום המסוגל לחיות חיים מדיניים סדירים ולבנות ולקיים מדינה יהודית.  הרצל הציע שני מוסדות מרכזיים להנהגת המדינה היהודית: "אגודת היהודים" גוף מוסרי-משפטי ו"החברה היהודית" גוף פיננסי-ביצועי. הספר כולל 7 פרקים המוקדשים לדרכי יישומו של הפתרון למצוקת העם היהודי המפוזר בעולם, בעזרת פתרון מדיני-כלכלי-חברתי וריכוזו בטריטוריה משלו במסגרת מדינה ריבונית בארץ-ישראל, עם ערבויות מטעם מועצת עמי התרבות. הרצל מפרט את תפיסותיו לגבי ארגון העם, הנהגה וממשל, עליה וקליטה, גיוס משאבים, פעילות דיפלומטית, רכישת קרקעות, חקיקה, חקיקה סוציאלית, מדיניות בטחון, המשטר החברתי פוליטי, יחסי דת ומדינה.  הרצל הציע בספרו תכנית מסגרת כמכנה משותף לעם לתוכו יצוק העם היהודי תכנים נוספים לאחר הקמת המדינה היהודית. שאיפתו של הרצל היתה להקים לעם היהודי ארץ למופת עם חברה סובלנית פלורליסטית ומתקדמת ואידיאל ציוני אין-סופי הכולל גם שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.   

            ב-1898 ביקר הרצל בארץ-ישראל לצורך פגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם.  אך וילהלם נמנע מלתמוך ברעיון  של הרצל להשפיע על הסולטן התורכי למכור ליהודים את ארץ-ישראל.              ב-1902 פירסם את הרומן "אלטנוילנד" (ארץ עתיקה חדשה) בו פרט את האידאל החברתי שלו, פשרה בין קפיטליזם לסוציאליזם – מוטואליזם ואת אמונתו כי הערבים יחיו בשלום ובידידות עם היהודים, היות ויהנו משיפור כלכלי, תרבותי וחברתי. 

            הקונגרסים הציוניים העולמיים 

בימי חייו של הרצל התקיימו 6 קונגרסים ציוניים. המוסדות הכלכליים שהוקמו ע"י ההסתדרות הציונית מילאו את יעודם עד קום המדינה. ההצעות בנושא יישוב יהודים באל-עריש ובאוגנדה, נידחו ע"י הקונגרסים הציוניים. 

הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל ב-29-31 באוגוסט 1897 עם 200 צירים יהודים מ-16 מדינות, כאסיפה הלאומית של העם היהודי. בו נוסדה ההסתדרות הציונית העולמית ונתקבל מצעה הרשמי – תכנית בזל - "הציונות שואפת להקים בית-מולדת, מובטח במשפט הכלל, לעם ישראל בארץ-ישראל". בקונגרס הוקמו מוסדות ההנהגה הראשונים: הקונגרס, "הוועד הפועל הגדול" ו"הועד הפועל המצומצם",  מעין ממשלה של העם היהודי בנשיאות הרצל.  

עם נעילת הקונגרס הציוני הראשון, רשם הרצל ביומנו:"אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמירה אחת …בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים…אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכל. המדינה כבר נוסדה, בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה". 

בקונגרס הציוני השני בבזל 1898 הוחלט על יסוד בנק "אוצר התיישבות היהודים". הוכרז על "כיבוש הקהילות". הרצל יצא עם משלחת ציונית לקושטא ולא"י ונפגש עם קיסר גרמניה בקושטא ובירושלים, ביקר במושבות בא"י ובבית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, חיזק את הקשרים עם המתישבים היהודים בא"י והגה תכנית לעליה המונית מסודרת תוך בנייה שיטתית של הארץ בהתאם לתכנית קבועה. היה זה ביקורו היחיד בארץ-ישראל. 

בקונגרס הציוני השלישי בבזל ב-1899 נוסחה דרישת ה"צ'ארטר" (זכיון ממלכתי עם אוטונומיה מלאה והשגת עצמאות מלאה בעתיד) ונתקבל תקנון ההסתדרות הציונית העולמית. נרשם בנק "אוצר התיישבות היהודים" בלונדון. ב-1900 התכנס הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון בו עלה רעיון גאולת האדמות בעזרת קק"ל.  ברקע היו גירושים המוניים של יהודי רומניה. 

 הקונגרס הציוני החמישי התכנס בבזל ב-1901 ובו נוסדה קרן קיימת לישראל. התארגנה האופוזיציה הראשונה נגד הרצל "הפדרציה הדמוקרטית". הרצל ביקר אצל השולטן בקושטא.  ב-1902 פירסם הרצל את הרומן "אלטנוילנד" (ארץ עתיקה חדשה) בו פרט את האידאל החברתי שלו, פשרה בין קפיטליזם לסוציאליזם – מוטואליזם ואת אמונתו כי הערבים יחיו בשלום ובידידות עם היהודים, היות ויהנו משיפור כלכלי, תרבותי וחברתי. הוא נפגש עם שר המושבות הבריטי צ'מברלין בקשר לתכנית אל-עריש (רעיון יישוב יהודים בסיני), שלא יצאה לפועל. מ-1901 התכנס הקונגרס כל שנתיים. ב-1903 ניהל הרצל משא ומתן עם הנציב העליון הבריטי ועם ממשלת מצרים בקשר לתכנית אל-עריש, וכן נסע לרוסיה הצארית להשיג הבטחה של שר הפנים הרוסי להמליץ על התכנית הציונית בפני השולטן.   

בקונגרס הציוני השישי בבזל ב-1903 הגיש הרצל את "הצעת אוגנדה" (תכנית בריטית ליישוב יהודים בין קניה לאוגנדה שגרמה לסערה וסיכנה את המשך קיומה של התנועה הציונית. הרצל הואשם בבגידה בארץ-ישראל). הרצל אמר שהתכנית היא פתרון ארעי ליהודים הנתונים בסכנת פוגרומים באירופה ולעולם לא תבוא במקום ארץ-ישראל, ונשבע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הרצל ויתר על תכנית אוגנדה ולא התפטר מההסתדרות הציונית.  ב-1904 קיים הרצל שיחות עם האפיפיור פיוס העשירי אשר לא תמך בתכנית ארץ-ישראלי, ועם מלך איטליה, וכן כינס בוינה את הוועד הפועל הציוני ופעל לפיוס בתנועה הציונית עם מתנגדי תכנית אוגנדה.  

 בנימין זאב הרצל נפטר בכ' תמוז תרס"ד-3 ביולי 1904 באדלך שבאוסטריה, בן 44. הרצל הצליח להציב את הבעיה היהודית במרכז הבמה הפוליטית הבינלאומית, גייס את המוני היהודים לתכניתו להקמת ישות מדינית ויצק תבנית מוצקה בדמות ההסתדרות הציונית העולמית והמוסדות הכספיים הביצועיים שמילאו את יעודם עד קום המדינה. הרצל הצליח ליצור הבנה לענין הציוני בקרב המעצמות החשובות וקשר קשרים חשובים עם מדינאים באנגליה, בתורכיה, ברוסיה, בגרמניה, בצרפת,  באיטליה, ועם האפיפיור פיוס העשירי.  הדרך המדינית של הרצל הובילה אל "הצהרת בלפור" ב-1917 שהכירה בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ-ישראל, ולהכרה בזכות זו ע"י חבר הלאומים ב-1922. ב-29 בנובמבר 1947, 50 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל החליט ארגון האומות המאוחדות על הקמת מדינה ליהודים.  מדינת ישראל קמה בה'  אייר תש"ח, 14 במאי 1948.  הרצל:  "…על הגבעות מסביב אשר יוריקו בעבודתנו תשכון לה ירושלים חדשה נהדרת. על-ידי עבודת טיפוח אפשר   לעשות את ירושלים לאבן-חן. כל הקדוש לסגור בתוך החומות העתיקות וכל החדש להקים מסביב". 

מהות הציונות, יעדים וזרמים בציונות. 

בכל מקום ובכל התקופות שמר העם היהודי על זיקתו לארץ-ישראל וירושלים, בתפילות, בתקוות, במשאלות-לב, באורחות חיים. ארץ-ישראל היתה תמיד מרכזית בחיי היהודים ומעולם לא פסק לחלוטין הישוב היהודי בארץ-ישראל. הציונות המודרנית המעשית והמדינית צמחה בסוף המאה ה-19 והביאה להתגברות עליית יהודים לארץ-ישראל והקמת התישבות יהודית בא"י. באותה עת תפסו יהודים מקום מרכזי בכלכלה ובצמרת החברה האירופית, אך שיוויון הזכויות ליהודים באירופה יצר חיכוך חברתי ותחרות כלכלית ואינטלקטואלית בין יהודים ללא-יהודים והגביר את האנטישמיות. גם מגמת החילוניות בקרב היהודים באירופה העמידה בפניהם בעיית זהות וקיום בעולם מודרני מתהווה. הציונות היתה תנועה לשחרור עם ישראל וארץ-ישראל לחידוש הריבונות היהודית בארץ האבות, ואיתה תחיית השפה העברית, העיתונות העברית, הספרות, השירה, והתרבות. הזיקה המיוחדת לארץ-ישראל "ארץ קודשנו" היא שהפכה את התנועה הלאומית היהודית לתנועה ציונית, ואיתה השבת ישראל לחיק האומות ע"י הקמת מדינה יהודית. ההתעוררות הציונית היתה משותפת ליהודי אירופה וליהודי ארצות המזרח,  אשר קיימו קשרים עם ההסתדרות הציונית ועלו לארץ-ישראל. 

שאיפתו של הרצל היתה להקים לעם היהודי ארץ למופת עם חברת-מופת סובלנית פלורליסטית ומתקדמת, ואידיאל ציוני אין-סופי עם שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. הציונות האמינה שע"י המהלך ההסטורי של הקמת מדינת ישראל תבוטל השנאה ליהודים והאנטישמיות בעולם, אך האנטישמיות רק שינתה את צבעה ואת ביטוייה ולא התבטלה. הציונים האמינו כי התנאי ההכרחי לתיקון החיים היהודיים ולחידוש הלאומיות היהודית הוא כינונה של מדינה יהודית, ריכוז טריטוריאלי של העם היהודי בארץ-ישראל וחידוש החיים הלאומיים בא"י עם צבא ולוחמים יהודים. התנועה הלאומית היהודית הציונות זכתה במימוש מדינה עצמאית שלא כמרבית התנועות הלאומיות. 

המהפכה הציונית היא מהפכה מתמדת, מהפכה נגד ההסטוריה היהודית, מהפכה חברתית נגד הגלות, נגד הנטיה להתאים את אורחות החיים היהודיים למציאות קיימת. ההסתדרות הציונית העולמית שנוסדה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 הגשימה את מטרותיה העיקריות, מדינה יהודית ריבונית במולדת המסורתית של היהודים, נצחון האידאולוגיה הציונית בכל תחומי החיים היהודיים ומרכזיותה של מדינת ישראל.  ההסתדרות הציונית איבדה בהדרגה את מעמדה ותפקידיה,  והם עברו לרשויות המדינה ולסוכנות היהודית. 

ראשיתה של הציונות שזור בתהליך המודרניזציה, הלאומיות באירופה והשתלבות של יהודים מבחינה אזרחית ותרבותית בחברת הרוב עם שיוויון הזכויות, חופש הפרט וחופש הביטוי. ראשוני הציונות ביקשו להקים ליהודים בית משלהם כדי שיוכלו לחיות בו את חייהם הלאומיים, לשמר את מסורתם, לפתח את לשונם ותרבותם, לשמש מקלט ליהודים הנרדפים והמקופחים בגלות, לעצב יהודי חדש גאה, להצטרף למשפחת העמים. מדינה יהודית שתפתור את הבעיה גם ליהודים וגם ליהדות, במסגרת פלורליסטית פתוחה, עם חרויות הפרט, סובלנות ושיווי זכויות.  התביעה על ארץ-ישראל היתה קשורה להיותה הבית הישן, העזוב, ממנו גלו והוגלו היהודים, הבית האחד והיחיד בו יוכלו היהודים לחיות כאדונים וכשותפים שווי זכויות. הרצל והציונים לא צפו את גודל האיבה וההתנגדות של הערבים בארץ-ישראל והעולם האיסלמי, להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. 

הציונות לא שאפה לוותר על סממניו המיוחדים של היהודי, שפתו, מסורתו, ייחוס אבותיו, ערכי תרבותו, אלא לוותר על רעיון היבדלו מעל כל העמים, ממתין לביאת המשיח. הציונים הדתיים ראו בשיבת ציון שלב הכרחי בגאולה הטבעית המקדים את הגאולה הנסית. ב-1907 הצטרפה תנועת "המזרחי" לתנועה הציונית העולמית ותבעה לשלב את ערכי הדת בלאומיות המתחדשת. הציונות הדתית ראתה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל מעשה ההשגחה האלוהית, והתקשתה לקבל מדינה יהודית שאינה תלויה בסמכות הרבנית. היא גרסה כי הלאומיות היהודית היא דתית מיסודה ואינה מתיישבת עם לאומיות חילונית. הרב קוק שילב את מרכזיותה של ארץ-ישראל ואת המעשה הציוני הפוליטי ההתישבותי בתודעה הדתית ע"י מתן משמעות דתית למרכזיותה של א"י של מטה.  פלגי הציונות השונים התאחדו בתביעה לזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ-ישראל והתעלו מעל מחלוקות קשות בנושאים מדיניים. 

הציונות המעשית והמדינית מסוף המאה ה-19 וההתישבות היהודית בארץ-ישראל וכן הקמת מדינת ישראל ב-1948 שינו את מעמדם הפוליטי של היהודים, את תדמיתם החברתית והכלכלית והדימוי העצמי של היהודים. התנועה הציונית עיצבה בא"י תרבות ישראלית חדשה, מבוססת על הזהות היהודית והמסורות היהודיות והלאומיות בארצות המוצא ויצרה את דמות ה"ישראלי". המתישבים והחלוצים בא"י תבעו התנתקות מהמסורת היהודית הגלותית והתחברות מוחלטת לתרבות הישראלית כדי לטעת שורשים תרבותיים בא"י, ליצור כור היתוך, להשתלב במרחב בזהות יהודית מקומית, ולחדד את תחושת השייכות לארץ-ישראל. 

התרבות הישראלית החדשה נתנה ביטוי לרעיון ההתחדשות היהודית הלאומית בארץ-ישראל ולערכי הציונות השונים שהוטבעו ע"י המנהיגים והאידיאולוגים של הציונות, בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, א.ד. גורדון, מרטין בובר, יעקב יצחק ריינס, הרב קוק, ואחרים, שנתנו ביטוי לתפיסות שונות בציונות: הצדקה של זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ-ישראל, שחרור ושיקום לאומי-יהודי עצמי "אוטואמנסיפציה" (פינסקר); החייאת התודעה הלאומית היהודית וחידוש המדינה היהודית בא"י כפתרון לבעיית היהודים (הס); הקמת מדינה יהודית בא"י עם צבא יהודי, התנגדות לחלוקת א"י, גאווה לאומית, הדר, אחדות, שוויון לנשים (ז'בוטינסקי, הציונות הרויזיוניסטית); "ארץ ישראל לעם ישראל עפ"י תורת ישראל" ותכנית מעשית לשיבת ציון והתישבות בא"י (הציונות הדתית); עליה והתישבות חקלאית בא"י 1882 ("העליה הראשונה"- ציונות מעשית); הקמת מרכז רוחני בא"י ומרבית היהודים יישארו בגולה (ציונות רוחנית); ועוד. קדמו לתנועה הציונית המדינית אגודות ציוניות "חובבי ציון" במזרח אירופה, "אוהבי ציון", "מבשרי ציון", ה"ביל"ויים", שהתאחדו בתנועה הציונית. רעיונות הציונות היו נחלת האינטליגנציה היהודית המודרנית והציבור הדתי-מסורתי באירופה ובארצות המזרח. 

הציונות היא ביטוי לזהות עם כל חלקי העם היהודי. התרבות היהודית השתמרה בשונותה ובייחודה באמצעות האמונה הדתית והזכרון הלאומי בניגוד לחוקי ההסטוריה ולמרות הפיזור בין הגויים והיעדר ארגון מרכזי ומערכת חוקים. המהפכה הציונית ניסחה מטרות חדשות וקבעה נתיב חדש להסטוריה היהודית, גורל משותף וקיום לאומי -  עם ככל העמים. 

שאיפת הציונות שמדינת ישראל תהא מדינה ככל הגויים.  מדינת ישראל מנהלת מערכה מתמשכת על קיומה, עדיין אין בטחון מלא לתושביה, אין לה יחסי שלום עם כל שכנותיה,  היא עדיין נתמכת כלכלית וצבאית ע"י מעצמות חוץ והפערים הכלכליים והחברתיים בה מתרחבים.  

מרכזיותה של מדינת ישראל מקובלת ע"י יהדות התפוצות והזיקה לה מרכזת סביבה את היהודים בעולם ומתבטאת בסולידריות, בגיוס כספים לישראל, בתמיכה פוליטית, בדאגה לבטחונה ושלום אזרחיה, בעלייה, במשלחות וביקורים בישראל, ברכישת דירות בישראל, ועוד. להיות יהודי בגלות פירושו לחוש זיקה למדינת ישראל כביטוי למאוויי הגאולה של העם היהודי. מדינת ישראל היא העדות לשמירת קיומו של עם ישראל וסמל לנצח ישראל, מקור גאווה ליהודי התפוצות ומקלט לשעת הצורך. מקומה של ישראל בלב יהדות העולם יישמר ויעמיק במידה והיהודים יראו בישראל את החסר להם בחיים בגולה ויעדיפו את החיים בישראל על פני קיום נוח בגולה. מדינת ישראל מקיימת קשרים ופעילות ציונית תרבותית וחינוכית בתפוצות, ומסייעת לקיבוצים יהודים הזקוקים לה. 

הציונות מבטאת את חזון מיזוג הגלויות וטשטוש ארצות המוצא ומניעת פערים.  בפועל קיימים פערים חברתיים וכלכליים ויש אבחנה בין ארצות מוצא.  הפערים מועברים באמצעות המשפחה, קיימת חפיפה בין מוצא למעמד ונוצר מצב של הורשת המעמד. הפערים הקיימים מתרחבים וישראל צועדת לקראת היותה מדינה של תחרות, יוזמה חופשית וצמצום בהשקעות המדינה באוכלוסיות החלשות ובעולים, בתפיסה שאי-יכולתם או אי-רצונם של החלשים להדביק פערים הם הגורמים לפערים. גם מערכת החינוך משקיעה יותר משאבים בתלמידים מהשכבות החזקות במרכז הארץ. לעדות המזרח יש כיום כוח פוליטי, אך קיימת גם העברה בין-דורית של  מעמד  ומשפחה.  

העליות שהגיעו לישראל מאז קום המדינה הפכו את החברה הישראלית לקולטת עליה ופלורליסטית, אך נוצרת גם קהילתיות נפרדת של עולים שאינם נטמעים לחלוטין במרקם המימסדי הוותיק של החברה הישראלית וצומחות קהילות תרבותיות עם קווי יחוד שלהן בתחום הפוליטי, הכלכלי והחברתי. העליה הרוסית מאז 1990 הצליחה לתרגם את כוחה המיספרי לעוצמה פוליטית ולהגיע למרכז הפוליטי בישראל במהירות רבה יותר מעליות אחרות, וכן הקימה מסגרת קהילתית חברתית ותרבותית בתוך ישראל.  בישראל כיום אין תרבות הגמונית אלא מאבק  על  ההגמוניה  התרבותית.   האידאולוגיה הפוסט-ציונית 

חוק בנימין זאב הרצל 

חוק בנימין זאב הרצל חוקק ב-2004 במטרה להנציח ולהנחיל את חזונו, מורשתו ופועלו לדורות הבאים. נקבע  ש"יום  הרצל"  יצויין  בי' אייר כל שנה. "יום הרצל" הממלכתי צויין לראשונה ב-19.5.05 בחנוכת "מוזיאון הרצל" המחודש בהר-הרצל. המוזיאון כולל שיחזור חדר עבודתו של הרצל, מצגת אור-קולית, ויתקיימו בו סמינרים וסדנאות יצירה. 

העלאת עצמות ילדיו של הרצל לקבורה בהר-הרצל  פאולינה בתו הבכירה של הרצל נפטרה ב-14 בספטמבר 1930, בגיל 40. האנס בנו השני  שהתנצר, התאבד בירייה בראשו יום לאחר מותה של אחותו, בן 39 היה במותו. הם נטמנו בבית העלמין היהודי בבורדו.  אנשי חברת קדישא בבורדו מצאו בחלקת הקבר ארון בשמה של פאולינה ושרידי עצמותיו של האנס. בתו השלישית טרודה נספתה בשואה ומקום קבורתה אינו ידוע.  ביום שלישי ה-19.9.06 יוטסו ארונה של פאולינה ועצמותיו של האנס לישראל ויוטמנו ב-20.9.06 לצד אביהם בנימין זאב הרצל בחלקת הקבר, בטכס שיתקיים בהר-הרצל בירושלים, בהתאם לצוואתו של חוזה המדינה שילדיו ייקברו לידו. (י"א 17.9.06). 

שמעוני גדעון, "האידאולוגיה הציונית",  הוצאת מגנס, 1995. 

נאור מרדכי, "הציונות" הקדמה  ומושגים, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, 2002.

שביד אליעזר "הציונות שאחרי הציונות", הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, 1996 .

פיינגרש עודד, "עם חופשי, תולדות הציונות במלה ובצבע",  מכון ז'בוטינסקי, 1997.

"ההגירה והשפעתה על מדינת ישראל", הוצאת קרן אדנאוור והמרכז לעניני ציבור ומדינה, מאי 1997.פרופ' סמוחה סמי, מאמר בעיתון ידיעות אחרונות מ- 2.2.04.מח' מידע, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה  ושנתון הלמ"ס  לוח .2.23 2004 .

המועצה הציונית בישראל – ההסתדרות הציונית העולמית.          עיתונות. 

                                                ————- 

*ב-15.5.1948 היו בישראל 649.6 אלף יהודים.   ברחבי העולם היו 11.5 מיליון יהודים. 

** מספר ה"יהודים ואחרים" ממוצע ל-2003 כולל את היהודים, הנוצרים שאינם ערבים ואוכלוסיה  ללא  סיווג   דת.   *** המספר כולל  נפטרים בחו"ל. לא כולל ילדים שנולדו לישראלים  בחו"ל.  

הסקירה נכתבה בכנסת ה-16 ועודכנה.      

הכנסת

שרותי המידע – ספריה

ירושלים, ה' בכסלו, תשס"ב

20 בנובמבר, 2001