בס"ד
דצמבר 2010
דב שילנסקי ז"ל יו"ר הכנסת ה-12, נפטר ב-9.12.2010
דב שילנסקי שהכרתי – דברי זכרון מאת יפה נקר
בשנת 1988 התוודעתי מקרוב אל דב שילנסקי ז"ל. כבר עבדתי בכנסת מ-1985 במעמד קבוע , אך לא הכרתי מקרוב את כל 120 חברי הכנסת. ח"כ דב שילנסקי היה אז יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, חבר הכנסת מ-1977 מהליכוד, מהעיר רמת-גן.
באחד הערבים התלבטתי אם להיענות להזמנה לארוחה, או להשתתף באזכרה לבעלה של עובדת. בחרתי להשתתף באזכרה ושמעתי את ח"כ שילנסקי נושא דברים לזכר הנפטר הצעיר ואלמנתו שעבדה עם דב. דבריו המרגשים של דב, גרמו לי להרהר: "רק לי אין בוס כזה".
למחרת התיצבתי לעבודה בכנסת, ונמסר לי שסגן המזכיר מחפש אותי. הוא הוביל אותי ופגשנו במדרגות מולנו את ח"כ דב שילנסקי. סגן המזכיר אמר לדב, "תכיר את יפה נקר". דב חייך וענה "יש לה חיוך יפה". זה היה האות שהתקבלתי למשרה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה. נדהמתי מהמקריות. רק אתמול בערב הבעתי משאלה, ולמחרת מציעים לי לעבוד עם אותו האדם ממש.
כך החלתי בעבודה עם דב שילנסקי כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת. הקשר בינינו היה מוצלח מאד. דב היה פעיל ומעורה מאד כחבר הכנסת, דלתו היתה פתוחה לפניות רבות של הציבור, וזרם המכתבים וההצעות היה רב. דב הטיל עלי משימות רבות הקשורות לעבודת הוועדה, ארגון ישיבות, קשרים עם אישים שונים, ארגון סיורים לחברי הוועדה, מענה למכתבים הרבים, תיעוד נושאים והחלטות, הצעות חוק, פתרון לבעיות שהגיעו מהציבור, ושיתף אותי במחשבותיו והתלבטויות לגבי נושאי הישיבות, החלטות ועוד. אתנו עבדה גם האלמנה הצעירה שבאזכרה לבעלה הבעתי רצון פנימי לעבוד עם בוס כמו דב. שילבתי אותה מה שיותר בעבודה כדי לסייע לה לעבור שעות קשות ורבות. דב היה מאד רגיש לסיבלה ונהג לסמן לי על רגעים קשים לה, כדי שאתפנה ואעזור לה. טרם ידעתי על דב שילנסקי בשואה, על עלייתו עם אשתו ב"אלטלנה", הפגנותיו ומאסרו, ונפילת בנו בכורו החייל ב-1974. יבדלו לחיים שני בניו שפיר ושמואל. הוא לא דיבר על בנו שנפל ורק כשאמר פעם שהוא ואשתו נוסעים לבית הקברות לביקור פרטי, נודע לי על נפילת בנו.
דב כיו"ר ועדה נמרץ, קיים ישיבות רבות במגוון רחב של נושאים על סדר יומה של ועדת הפנים בכנסת, בעיות בעיריות שונות בישראל, עניני המשטרה, שרות בתי הסוהר, בניה בלתי חוקית במגזר הערבי, מינהלת האוכלוסין, איכות הסביבה. חוויה מיוחדת היתה החלטה על מתן מעמד עיר לאריאל, שהתקבלה בהצבעה בישיבת הוועדה ולוותה בהרמת כוסית, בשמחה והתרגשות רבה. דב התייחס לתלונות על מצב האסירים בבתי הסוהר ויצאנו לסיורי הוועדה לבתי-סוהר שונים, שם שוחח עם אסירים כדי לעמוד מקרוב על תנאי המאסר. כן סיירנו בישובים שונים ביו"ש. בין רעיונותיו המקוריים: "מתן שוויון זכויות ליהודים".
אהבתו הגדולה של דב היתה להר-הבית וההסטוריה היהודית החשובה בהר. מדי חודש ביקש לארגן סיור של חברי ועדת הפנים בהר הבית. גייסתי את משטרת ירושלים הכן, אשר ליוותה את סיור חברי הוועדה ויצרה שרשרת בטחון אנושית סביבנו בעליה להר הבית, תמיד בצירוף הסטוריון, רב ואישים אשר הרחיבו את הידע בעובדות ההסטוריה היהודית בהר. ליד אבן השתיה היה דב שוהה ארוכות ומתחבר למקור. כן סיירנו במנהרת הכותל. לסיורים להר הבית הצטרפו ח"כ גאולה כהן ואחרים. לעתים היה קושי למשטרה לקיים אבטחה סביב חברי הכנסת, להגן בפני נסיונות פגיעה של ערבים שנקבצו סביבנו, אך האירועים עברו בשלום.
זכורני שאחרי תקופת עבודה קצרה שלי בוועדת הפנים, אמר לי דב בחיוך, שהוא חשב שאנחנו יותר ידידים ממה שהוא מבין. שאלתיו מה הענין. דב ענה, "את לא מספרת לי שאת חברה בתנועת הליכוד". אמרתי לו שאינני מערבת עבודה בכנסת בענינים הקשורים לשעות הפנאי שלי. לאחר עוד כשבוע, דב חוזר ואומר לי שוב בחיבה, חשבתי שאנחנו יותר ידידים. שאלתי מה הפעם? דב ענה "את לא מספרת לי שאת אחיינית של עולה הגרדום מאיר נקר ז"ל". עניתי לו, שלא היה הקשר מתאים לספר לו זאת.
דב היה מנהל לדוגמא. כל מי שעבד במחיצתו הבחין מיד שיש ענין עם אדם שונה. העיקר היה אצלו התחשבות באחר. היתה אוירה חמה, משפחתית, נעימה, מבינה, גם שצצו בעיות בעבודה, כשהיה לחץ. דב נהג בצניעות, היה נח להסתדר ומבין, תמיד מחייך, תמיד חבר קשוב, נעזר בהומור ובדחן, איש הדר, ציוני חם ונחרץ בדאגתו לעם ישראל ומדינת ישראל. דב לימד שיעור בחברות, וביקש להעיר וליעץ לו בניסוח, בנושאים לדיון, בהופעה. הוא הדגיש שמי שרואה עצמו חבר טוב, צריך להעיר וליעץ לחברו. עבורי היה זה רק מתן אישור לאופן שנהגתי מזה כבר.
במסגרת האוירה המשפחתית שדב הנהיג סביבו, דרש במפגיע לספר לו, לשתף אותו בבעיות בעבודה ובעיות אישיות. תמיד יעץ במטרה לסייע. גם עם חברי הכנסת במשכן קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה חמים בישיבות הוועדה, בסיורים ובדיונים במליאה. דב היה מוכר ומקובל מאד בציבורים רחבים בישראל, רבים טילפנו והתכתבו אתו, תמיד האזין לתלונות ועצות והתחשב בהם בעבודתו. רבים הכירו את דב כמפקד האצ"ל בגרמניה לאחר מלח"ה ה-2 והשואה ממנה שרדו הוא ואשתו, רבים הכירוהו כעולה באניה "אלטלנה" לישראל, רבים הכירוהו מהפגנות שהשתתף ומאסרו בשל דעותיו, והכירוהו כחבר הכנסת ותיק ופעיל מאד במספר כנסות.
הבחירות לכנסת ה-12 עמדו בפתח ואיתן הבחירות הפנימיות בליכוד. דב נבחר אחרון ברשימת הליכוד לכנסת. במהלך הבחירות הפנימיות היה אדיש לבחירתו לכהונה נוספת, וענה לשאלות עיתונאים שלא משנה לו אם ייבחר. זכורני שאני ובנו שפיר דרכנו על רגלו כדי להניא אותו מלומר לעיתונאי, שאינו מעונין להיבחר לכנסת. חששנו שעיתונאים יפרסמו ששילנסקי אינו מעונין להיבחר, וזה יגרום לחברים לא לבחור בו.
לשמחתנו דב נבחר להמשיך לכהן גם בכנסת ה-12 ונבחר כיו"ר הכנסת. זו היתה פיסגת עבודתו הציבורית. כיו"ר הכנסת קידם מספר שינויים שעדיין נוהגים בכנסת. הוא קבע את יום ט' באב כיום שהכנסת סגורה בכך הדגיש את חשיבות זכר חורבן הבית. הוא קבע הצבת דגל ישראל בקביעות על גג הכנסת. יזם הקמת ועדות כנסת קבועות חדשות לנושאים נוספים. דב יזם את מפעל "לכל איש יש שם" ביום השואה והגבורה, הנהוג בכנסת. הוא התלבט כיצד לגרום לחברי הכנסת להגיע לימי עבודתם במשכן, וקבע תוספת אש"ל לשכרם בימי עבודתם. דב היה קשוב להצעות ושיפורים נוספים בעבודת הכנסת.
כשדב נבחר כיו"ר הכנסת, אמרה לי אשתו רחל ז"ל, שדב לא יזיז עובדים והצוות הקיים בלשכת יו"ר הכנסת ישאר. זה תאם את עקרונותיו של דב לא לפגוע בעובדים, אפילו אם זכותו כיו"ר הכנסת להחליף את העובדים בלשכה, במשרות אמון.
דב היה קשור מאד לאשתו רחל ז"ל ולבניו שיחיו. תמיד כינה את אשתו "הילדה היפה בגן", אותה הכיר עוד בגן הילדים בעיר הולדתם שיבלי בליטא, ובבחרותם נישאו ועלו לישראל באניה "אלטלנה".
זכיתי שדב ורחל ז"ל כיבדו אותי בהשתתפותם בחנוכת הבית שערכתי, בתקופה שדב כיהן כיו"ר הכנסת. ביום חנוכת הבית, סיפר לי דב שפנו אליו מלשכת הנשיא והזמינו אותו, אך השיב שהוא מוזמן לאירוע פרטי ודחה את הזמנת הנשיא. בדירתי המלאה מוזמנים, שימח דב את כולם בסיפורי בדיחות, בשירה ו"תיזמור" בעזרת מזלגות. הערב היה שמח בזכות דב ורחל ז"ל.
דב סיפר לי שהוא וחברו השופט נהגו לקיים מצוות חלוקת ארוחות חמות לקשישים ברמת-גן, מדי ימי חמישי בשבוע. דב הבציר בחברו השופט, לנהוג בהבנה וסלחנות כלפי האזרח החלש שלקח "תפוח", והזכיר לו תמיד, שגם הם היו רעבים בשואה.
כיו"ר הכנסת, הטיל עלי להקים ולנהל ועדה סטטוטורית חדשה בכנסת – הוועדה למלחמה בסמים, (בהמשך סמים ואלכוהול). כך החלה תקופה בה כיהנתי כמנהלת כמה מוועדת הכנסת הקבועות בשנים שונות ועמדתי במכרז. כן הקמתי וניהלתי ועדה סטטוטורית חדשה נוספת – הוועדה לקידום מעמד האשה ו-6 ועדות המשנה בנושאים שונים. הוועדות קיימות עד היום. מ-1994 יזמתי שירותי מידע לעבודת חברי הכנסת. חקיקת חוק חופש המידע, העמידה לרשות מוסדות, אישים, אזרחים ומוזמני הכנסים בכנסת, מידע שכתבתי. ב-2007 פרשתי לפנסיה מוקדמת.
לאחר סיום כהונתו כיו"ר הכנסת נמשך הקשר בינינו במפגשים בכנסת, באירועים, בשיחות, התייעצויות, קריאת ספרו "מוזלמאן", משלוח סקירות המידע שכתבתי בנושאים רבים על סדר יומה של הכנסת לקריאתו, מכתבים שכתב אלי, צילומים משותפים, ועוד.
המפגש האחרון שלי עם דב היה כאשר הגעתי לניחום אבלים בדירתו בתל-אביב, לאחר פטירת רחל אשתו ז"ל. הבית היה מלא אנשים, ישבתי בקרבתו כחצי שעה שוחחנו והזכרנו אנשים שהכרנו בעבודתנו המשותפת. כאשר הגיעו אנשים נוספים לנחמו, פיניתי את מקומי לאפשר להם להתקרב אליו, ומאוחר יותר נפרדתי ממנו לשלום. זכורני מבטו הרך והארוך שליווה אותי בדרכי לדלת היציאה. כבר אז חששתי שזה מבט פרידה וסימפטיה של דב לעברי.
יהי זכרם ברוך.
מכתב דב שילנסקי יו"ר הכנסת – 26.11.1989 :
"עת נבחרתי לכהן כיושב-ראש הכנסת ה-12 הבטחתי לעצמי ולציבור כי אפעל לקירוב לבבות ולאהבת אחים…. בהתאם לגישה זו נעניתי ברצון לקיים דיון מיוחד בכנסת לציון מלאת 40 שנה לעלייתו על הקרקע של קיבוץ "לוחמי הגיטאות" תחת הסיסמא: "ממחנות הפליטים להתיישבות". לאור גישה זו קבלתי גם את הרעיון לציין מלאת 40 שנה לעלייתם של המוני "שארית הפליטה" מאירופה ולהתגייסותם לצה"ל. עולי האניה "אלטלנה", שכל עוליה חייליה (למרות הטרגדיה הלאומית והאישית), התגייסו מיידית לשורות צה"ל, שרתו את המדינה בנאמנות, ולא מעטים מביניהם אף נפצעו ונפלו, נמצאו על ידי כציבור המתאים ביותר ליצג עולים אלה, בעת הדיון בכנסת. התלבטתי ארוכות בגלל הזיקה האישית שלי לעולי האניה "אלטלנה". אשתי ואנכי נמנים עם עולים אלה, רבים מביניהם הינם חניכי הן בבית"ר והן באצ"ל, עם רבים אחרים פעלתי בהברחת עולים לעבר חופי הים התיכון, בפעילות העליה הבלתי ליגלית, בחינוך, בהדרכה ובפעולות קרב. מאחר וכך חששתי שמא בוחר אני בעולים אלה תוך העדפת זיקתי האישית. אולם לאחר ששקלתי את הסוגיה באופן יסודי, הגעתי למסקנה שאכן בחירתי בם הינה נכונה".
מכתב של ח"כ דב שילנסקי אלי מ-24.1.1988 :
"ליפה, בת למשפחת נקר המהוללת, שלום
בימים בהם פורעים ערבים גם ביפו, בירושלים, בדרך לעפולה ובמקומות רבים אחרים בארצנו, ויהודים מסויימים מוצאים להם צדוק… ומנסים לזרוע מבוכה ורפיון ידיים בעם, ואף בודדים בתנועתנו מצרפים קולם למקהלת הנרפים, מעיין אנכי בעבר ומתחזק לגבי העתיד.
מאמין אנכי כי רק ארץ-ישראל: שלמה, חזקה ויציבה הנה הערובה שארועי הדפים המצ"ב (ספרו "מוזלמאן", בנושא השואה-הערת הכותבת), לא יחזרו עוד על עמנו, והנני משתף אותך בהגיגי אלה, כדי יחד להתחזק בדבקותנו ברעיון בו אנו מאמינים, ואותו אנו משרתים".
לזכר דב ורחל שילנסקי ז"ל- כתבה יפה נקר
